לא לא לא. הוא לא רצה להיזכר בזה. שהפסיכולוג יאמר מה שבא לו, אבל אין מצב שהוא יעשה את זה. רק לא להיזכר בזה. לא היה אכפת לו שזה לא היה כמו בשבי. הוא ידע שהוא אמור לשמוח שהוא שוחרר, אבל הוא לא רוצה לזכור שום דבר מהמקום הארור הזה. אבל הוא הרגיש שזה מאוחר מידי. הוא כבר התחיל להיזכר ולא הצליח להפסיק.
'הם מעבירים אותנו שוב?! רק שלא יפרידו בנינו', הוא חשב, והלך לכיוון הטנדר שחנה מולו. הוא מיהר לסקור את הסביבה. אחד המחבלים מושיט לו וליגיל בקבוק מים.
רגע רגע רגע. המחבלים? מביאים להם מים?! ועוד בקבוק שלם לכל אחד?! זה לא הגיוני. אוף. הוא ידע שהרגיש טעם מוזר בפיתה. שמו שם משהו. הוא היה בטוח בזה. הוא בקושי מצליח לחשוב מרוב כאב ראש. הם רוצים לעשות איתם משהו. 'לא הספיק להם הכוויה או הסימון (כפי שהם קוראים לזה)? וגם לא הסרטון של יגיל?' הוא חשב בעצב, אבל הם אף פעם לא הביאו לכל אחד מהם בקבוק מים, אז אולי זה משהו ממש שונה. הוא קיווה שאם זה משהו שונה אז שזה יהיה לטובה, או שאולי.. 'אולי הם באמת רוצים לשחרר אותם? כמו שהם אמרו?' לא. אין מצב. הוא המשיך לחשוב: 'זה לא שווה להם. רק שלא יכריחו את יגיל לעשות עוד סרטון'.
כל החלונות היו צבועים בירוק. סגורים. אבל עדיין אור יכל לשמוע וקצת להבין את הצעקות בחוץ. כנראה אחרי ששומעים ערבית כל היום מתחילים להבין קצת ערבית.
בזמן שהם נסעו הוא התחיל לקלוט שהוא לא יודע כמה זמן עבר, כאילו הוא שכח. 'עברו כמה ימים? אולי יגיל כבר בן 13 והם פספסו את הבר מצווה שלו? אולי בכלל עברו כמה שנים?' זה היה מעצבן. הוא לא שם לב שהוא התחיל להזיז את הרגל שלו בעצבנות עד שאחד המחבלים צעק עליו: "תפסיק לזוז פה! תיראה ניחוח או שخذ رصاصة في الرأس!" שילך לالى جهنم. אולי אור לא הכי בקיא בערבית אבל הוא הצליח להבין את הכוונה של המחבל, במיוחד כשהוא סימן את זה עם הרובה שלו, אז שילך לالى جهنم.
לפני שהמחבלים נתנו להם לצאת מהטנדר, אחד מהמחבלים אמר משהו, אבל אור שם לב. הוא העדיף להסתכל על שאר האנשים שבטנדר, כי חוץ מאור ויגיל היו עוד כמה אנשים. הוא שיער שהם חטופים כי הם לא נראו יותר טוב ממנו ומיגיל.
כנראה הוא לא פספס את כל ההסבר כי אחד המחבלים אמר "אתם להראות שמחים, הבנתם?" אף אחד לא זז, אבל כנראה היינו כבר צריכים לצאת כי הוא עזב אותנו.
הם יצאו בין 2 ל-4 אנשים כל פעם. כשאור יצא עם יגיל הדבר הראשון שהוא ראה זה שביל קצר שבקצהו מחכים אנשים עם סמל שדומה למד"א, אבל מה שהכי בלט זה כמות האור שהיה שם. אור היה צריך למצמץ כמה פעמים רק כדי לראות את הכל. במיוחד אחרי שהוא בקושי פגש אור בזמן שהוא בעזה שבוי.
"תתקדמו. ותזכרו, אל תעזו לעשות משהו!" אמר אחד המחבלים, ובו זמנית הסתכל על הרובה, אור החליט להתעלם מההערה הזאת. כבר נמאס לו מההערות האלה, הוא היה עייף מידי מכדי לנסות למרוד. הכוויה התחילה לעקצץ לו שוב, וגם האנשים שמובילים אותם אליהם בכלל לא נראים ערבים אז כנראה הם באמת אמרו את האמת הפעם, והם משחררים אותם. או שהם עובדי אונר"א? אוף. לאור נמאס להסיק מסקנות. כל פעם שהוא הסיק מסקנה, העבירו אותם למקום גרוע יותר. אז הוא פשוט החליט לא להסיק כלום ולהתחיל ללכת.
יש שני מחבלים לידם ועוד הרבה מהם בצדדים. הם כמעט הגיעו לאנשים באדום/עובדי אונר"א בתחפושת. רק עוד קצת, ואור ידע אם הם באמת משתחררים או לא, רק עוד קצת.
לא לקפוץ משמחה. הם יכולים להתחרט. פשוט לא לקפוץ משמחה. זה מה שאור חזר אחריו במשך כל הנסיעה של הצלב האדום. הוא שמח, אבל הוא גם לא הצליח להתרגש. הוא הרגיש שיש אצלו חלק שחסר לו, בגלל שאבא שלו עדיין נשאר בעזה ולא חזר, אם אפשר לסמוך על מה שהאיש מהצלב האדום אמר.
הנסיעה לא הייתה כל כך ארוכה. הרי עזה ומצרים הם די קרובים. אחרי שהם יצאו מהרכב, העבירו אותם באוטובוס שיחזיר אותם לישראל, ובדרך חזור לארץ אור הרגיש הבן אדם הכי שמח בעולם. אולי חוץ מיגיל וזה רק בגלל שהוא לא פספס את הבר מצווה שלו.
שלושה ימים עברו מאז שהוא שוחרר מהשבי, בדיוק שלושה ימים. אתמול הם נפגשו עם פסיכולוג, כדי שיעזור להם לעבור את התקופה הנוראית שעברה עליהם, והפסיכולוג המליץ להם לכתוב מכתב ולהתחיל עם משהו קצת יותר משמח כמו היציאה מהשבי. הוא אמר שזה יעזור להם להיפתח שוב, אבל אור לא רצה לכתוב את מכתב החזרה שלהם מהשבי. אור עדיין הרגיש שזה מוקדם מידי, טרי מידי, גם אם הוא אמור לשמוח מהחזרה מהשבי הוא לא הרגיש מוכן לדבר על זה בכלל, אז לכתוב על זה?! הוא לא היה בטוח אם הוא יוכל.
"אתה רואה את אלה משמאל? עם חולצות התואמות שם?", יגיל שאל. "כן", אור אמר, והתחיל להסתובב אליהם, "הם מסתכלים עלינו כבר איזה שעה". "אה", אור אמר וחייך אליהם, הם התרגשו. היה אפשר לראות את זה על הפנים שלהם. אור שמח שהוא הצליח לשמח אותם, הוא רצה להמשיך לחייך אליהם אבל כנראה מלאי החיוכים שלו להיום נגמר כי הוא הסתובב חזרה אל יגיל.
"אתה הקשבת למה שהפסיכולוג אמר וכתבת מכתב?", יגיל שאל אותו, "עדיין לא הרגשתי מוכן, אז לא", אור ענה בעצב. "אני התחלתי אבל..", יגיל לא היה צריך להמשיך, אור כבר ידע את ההמשך. "אני יודע, זה חוזר אליך גם נכון?" אמר אור והמשיך, "לא משנה כמה ננסה לשכוח, זה תמיד יחזור.", הוא חייך לעצמו חיוך עצוב, "זה תמיד ישאר חלק מאיתנו, לא משנה מה נעשה. כל התקופה הזאת, החטיפה והכל…" "אבל מה אנחנו עצובים עכשיו, בו ננסה להנות!" הוא אמר.
עבר כבר שבוע מאז שהם חזרו ואור עדיין לא קיבל את המכתב אם הוא נקי. עבר שבוע! הוא התחיל לדאוג. משום מה הרופאים הניחו שחמאס הביאו לו מנה כפולה של קלונקס*. אולי בגלל שהוא גדול יותר אז זה פחות משפיע עליו. אולי הם לא שמו לב כמה כמויות הם היו מביאים לכל אחד. אולי בגלל… כל דבר. הוא לא ידע. זה תיסכל אותו, ומשום מה הם השאירו אותו עם פסיכולוג כדי שאם יגלו שהוא מכור או משהו הפסיכולוג יעזור לו, אבל לבינתיים לא היה לו מה לעשות עם הפסיכולוג חוץ מלנסות את השיטות שלו, והוא גם עדיין משגע את אור לכתוב מכתב, עד הפגישה הבאה שלהם, אז כבר במשך שעה אור מנסה להתרכז, אבל זה לא מצליח לו. הוא כל הזמן בודק אם הוא קיבל את המכתב שמאשר שהוא נקי מסמים. הוא נאנח. הוא נשבע שהקלונקס הזה נראה לו גרם לו להיות יותר דכאוני.
הוא רצה לסיים עם זה כבר, אז הוא סגר את הטלפון והחליט להתמקד במכתב:
'אחרי שיצאנו מהטנדר, התחלנו ללכת לכיוון הצלב האדום. אני זוכר שהרגשתי קצת בלבול בגלל כמות האנשים המרובה שהייתה שם וגם כמות האור והמצלמות, אבל אני ממש זוכר את הכעס. התעצבנתי על כל דבר. בקושי הצלחתי לרסן את עצמי מלחטוף עצבים על אחד המחבלים שם. היה לי גם קשה לנשום ובמיוחד כאב לי הראש, כאילו סכינים קטנות דוקרות אותי.
הדבר היחיד שרציתי זה שכל זה יפסק ושהזמן יחזור יום אחד לפני ה7 באוקטובר. כמה שמח היה לנו אז. עכשיו גם אם אני שמח, אני לא שמח בצורה מלאה. אבא עדיין נשאר בעזה, וכל עוד הוא ישאר שם, אני לא אוכל להיות שמח עד הסוף.
את החלק הזה של החזרה, אני זוכר בצורה יותר מעורפלת. אני זוכר שהיינו עם הצלב האדום ואז העבירו אותנו למקום אחר שאחר כך התברר לי שזאת הייתה מצרים ורק אז הגענו לארץ.
בארץ לקחו אותנו ישר לבית חולים. אני לא זוכר איזה בית חולים זה היה אבל לא נורא.'
אור היה מרוצה מהמכתב שלו לבינתיים. אולי בהמשך הוא יוסיף עוד דברים, אבל לבינתיים הוא חשב שזה הספיק, אז הוא יצא החוצה קצת להתאוורר.
*קלונוס זה סם שהביאו לחטופים שיכול לגרום להם להתמכר לסמים.
