| הוא נשף בתסכול מעל ספרו הכבד. משקפיו הקטנים צנחו על אפו ואיימו להחליק מעבר לקצהו, וזה עצבן אותו אפילו יותר.הוא התיישב בכורסא הדהויה בכבדות האופיינית לו, מעלה ענן אבק שגרר אחריו שיעול מתמשך.עוד קמטי עצבנות הופיעו על פניו של הזקן צחור השיער.מה השעה הייתה, ארבע אחר הצהריים? שעה מעצבנת. כל ההורים הממהרים לקחת את ילדיהם הפעוטים מהמעון, כאילו מתחרים ביניהם מי צופר חזק יותר. בעצם, מי צופר חזק יותר ובתדירות גבוהה יותר וקרוב יותר לחלונו האפלולי של הזקן.אף אחד לא ידע להסביר למה בדיוק דירתו כה אפלולית. המנקה המסורה הייתה מצחצחת את המקום, ילדיו הנאמנים דואגים לאוורר אותו מידי פעם, והנכדים מילאו אותו בקריאות צהלה של ילדים תמימים.ובכל זאת, הוא נותר אפלולי.וזה מייד עיצבן את כל מי שנכנס, והזקן המעוצבן והרוטן שישב במרכז החדר גם לא עודד במיוחד את האורחים להיכנס.ענן האבק התיישב במהרה, והזקן המעוצבן הרהר לרגע מנין האבק הזה. הרי המנקה ניקתה רק אתמול!הוא רטן לעצמו. גם כן מנקה זאתי, עושה את עבודתה על רגל שמאל רק כדי לצאת ידי חובה ולגמור את החודש עם מעטפה שמנה של מזומנים. הו יופי, הוא לקח בטעות את הספר הלא נכון. האפלוליות התמידית בחדר היקשתה עליו לקרוא כראוי את המילים הדהויות על הכריכה השחוקה, וגם ראייתו הלקויה לא הועילה.הוא התרכז, מה שגרם לכאב כמעט מיידי להלום ברקותיו. הוא רטן שוב, ואז רטן שוב כי כאב לו לרטון כבר.לבסוף הוא הצליח לקרוא- פוליאנה.הוא השתעל, מופתע.פוליאנה?ספר ישן נושן, שזכר מילדותו עוד. אבל לעולם לא ראה אותו בכזאת כריכה.ובעצם, הוא לא ראה יותר מדיי כבר המון זמן. אשתו המנוחה בטח השאירה לו את התעלול הזה. כמה אופייני לה!אבל אפילו שרצה לכעוס, לא הצליח. הוא כל כך כל כך התגעגע אליה.הוא נאנח בתסכול והחל לקרוא. הוא הרי לא יקום ויעשה את כל הדרך חזרה רק כדי להחליף ספר! וחוץ מזה, חלק קטן בו -שהוא לגמרי התכחש לקיומו- רצה להשאיר את הספר הנוסטלגי הזה בחיקו ולהפליג אל דפיו העמוסים אור שמש. המילים הראשונות נחו דוממות, שחור על גבי לבן.הזקן החל לקרוא.”העלמה פולי הרינגטון מיהרה קצת, כאשר נכנסה למטבחה בבוקר הזה של חודש יוני” הזקן רטן. חודש יוני! הוא כל כך שונא את החודש הזה. המוני זבובים, ילדים עליזים מדיי, והחום הזה- החום! שסוחט ממנו כל טיפת מים שהעזה להישאר בגוף השברירי הזה שלו.אבל הוא המשיך לקרוא.הוא אהב את מיס פולי מייד, הגברת הקפדנית שיודעת מה חובתה. היא לא הפגינה יותר מדיי רגישות, או אנושיות, וזה היה נהדר בעיניו. ואז הופיע פוליאנה המכשפה הקטנה ובהירת השיער. והוא רצה לשנוא אותה, כל כך רצה! אבל הוא לא הצליח. כי איך אפשר לשנוא יצור קטן ותמים כל כך? למעשה, הזקן הרטנוני שלנו יכול ועוד איך. אז כנראה הסיבה האמיתית היא שפשוט פוליאנה הזכירה לו מישהי חשובה, מישהי שאבדה לו לעד.את רוז שלו.שתיהן דומות- קרן שמש שחודרת לחיים אפלים.גם הזקן וגם דודה פולי לא הודו כמובן שחייהם אפלים,אבל פוליאנה, האחיינית היתומה,ורוז, אשתו המנוחה…שתיהן בהחלט האירו את חייהם של שני הזקנים הללו. הזקן ההוא היה כבר אחרי גיל שלושים, רווק מבוגר בעיני אימו, והיה עורך דין כושל.והיא היתה פרפר עליז וצעיר, בת עשרים ושבע לכל היותר, ולא דאגה יותר מדיי מהבית הריק שלה.כלומר, היא דאגה, אבל הזקן לא ידע את זה.והיא הייתה יום חג בכל פעם שחייכה אליו, והיא הייתה מלכת היער כשדיברה, והייתה תינוקת בת יומה כשצחקה, והייתה ורד ורוד שהזקן, שאז עוד לא היה כל כך זקן, לא יכול היה לעמוד בקסמו. הזקן סגר את הספר בשעה שמונה בערב. שעה מעצבנת. שעה ל… הוא נאנח.השעה שמונה לא הייתה מעצבנת כלל וכלל. אפילו העובדה שבשעה זו גמר את הספר לא הייתה מעצבנת.זו הייתה שעה של ערגה, של געגוע, אולי של זעזוע נפשי עמוק.הזקן צחור השיער קם, הניח את הספר על השידה היתומה שעמדה ליד הכורסא, ויצא מן החדר. הוא הלך ברחובות השקטים של המקום. איזה מקום זה היה- עיירה, כפר, עיר- לזקן לא באמת היה אכפת. הוא מצא את עצמו כאן לאחר שאשתו התעופפה לה, ושנא את המקום הבלתי מוכר. אבל עכשיו כבר לו היה לו אכפת, כי זה סתם עוד מקום אחד מיני רבים.פנסי הרחוב כבר דלקו, והוא הילך בשלוליות האור הכתמתם שלהם במתינות.הוא התגעגע לנוכחות של אדם חשוב בחייו, אבל לא היה לו מה לעשות בנושא. והוא לא התעצבן. הוא היה קצת נוגה, זה כן, אבל גם הייתה לו פתאום שאיפה, שזה משהו שלא היה לו כבר הרבה זמן.הוא שאף לחוש שוב את אותה התרוממות רוח שהייתה לו כאשר שהה בנוכחותה של רוז.הוא הילך לו באיטיות וחשב על דרכים, כיצד שוב להיות מאושר.הוא מצא את עצמו עולה על אוטובוס, ונוסע עד לעיר שבה התגוררה ביתו הבכורה ומשפחתה.פעם הוא לא אהב את העיר הזאת. פעם, כלומר עד לפני ארבע שעות. עכשיו הוא לא ראה בה שום דבר פסול.הוא ירד מהאוטובוס, הלך כמה רחובות ונעמד מול הבניין המדובר, לחץ על הכפתור ליד השם של ביתו ובעלה וחיכה. קול גברי ענה, והזקן אמר את שמו מייד, לא משתהה מספיק זמן כדי לשקול אם לחזור על עקבותיו. כאשר מצא את עצמו בדירתם, מוקף בשלושה ילדים קטנים ובשני זוגות עיניים תוהות, חשב לעצמו אם זאת דרך נכונה.אבל הוא כמובן התקבל בביתם בחמימות, גם אם ביקורו היה בלתי צפוי בעליל. הוא הרים בידיו את נכדתו הקטנה, והרגיש התרוממות רוח שבאמת ובתמים התגעגע אליה.”סבא, אבאת לי אתנה?” שאלה בקולה הילדותי ועיניה ברקו. הזקן הניד בראשו לשלילה.”מצטער, רוז הקטנה שלי. סבא בא רק כדי לומר שלום” הוא חייך ונשק לראשה של נכדתו, החמישית במספר, שנולדה שבועות ספורים לאחר הסתלקותה של סבתה. היא קיבלה את שמה, כמובן, אבל באותה עת הזקן היה אבל מדיי מכדי לשים לב.וכעת, הוא חוזר אחרי שנתיים -אולי השנתיים הקשות בחייו- ומבקש סליחה אילמת. הזקן צחור השיער יושב בחדרו, בשעה ארבע. שעה נהדרת, סוף סוף קצת רעש מעירים את המקום הרדום הזה.הוא קם באטיות מכורסתו האהובה וניגש לארון העומד בפינת החדר. הוא מוציא מתוכו נייר לבן וצבעי מים, ומניח אותם על השולחן הישן.הוא נעמד מול הדף, חושב כמה רגעים ומתחיל ליצור, לצייר.הדירה מוארת ומלאה כבר בהמון תמונות וציורים, חלקם שלו, חלקם של נכדיו. הוא מצייר בצבעים האהובים עליו- צהוב, ירוק, ורוד, אדום, כחול. הוא לא משתמש כל כך בשחור, אבל לא כי הוא לא מחבב את הצבע- למעשה, הוא אוהב את כל הצבעים. אלא פשוט כי אין שום דבר בחייו שהיה צובע בשחור. |
תפריט
