אלקנה ויזל היה רק עוד חייל שיצא לעזה להילחם,
ותכנן לחזור אל הבית שלו, אל המשפחה והילדים, עדיין מחייך, חי, ונושם.
אבל בגלל פגיעת טיל נ"ט הוא נרצח על קידוש ה'.
ושם על חוף נווה דקלים שבו הוא נמול,
דמו חזר שוב בסגירת מעגל אל החול.
אלקנה היה איש מדהים,
ולמרות שאני מכירה אותו רק מתמונות והנצחה של רגעים –
שמעתי מסרטוני הנצחה שהייתה בו רוח נעורים,
שהוא השפיע על כל כך הרבה אנשים.
אח שלי שלמד איתו סיפר שבאמת היה אכפת לו מהתלמידים,
והוא גרם להם לאהוב ללמוד בעזרת הפתעות וסיפורים.
ואחרי שמחת תורה כשהמצב היה על הקרשים,
ברגע שהוא שמע על זה הוא מיד חיפש איך לעזור ולהרים,
ודאג לתמיכה וגם לעוגיות שיחממו את הלב לנשות המגוייסים.
עד שלמרות שנפצע בצוק איתן חזר אל המלחמה כחייל מילואים,
ומשם הוא לא חזר, והצטרף לרשימת הנופלים והחללים.
הוא תמיד הסתובב בחיוך כן ואמיתי שחושף שיניים,
עושה הכל ובתום ופשטות וברק בעיינים.
ובאמת הוא חשב ברגישות על כולם,
החיים שלו היו פשוט מפעל של טוב בעולם.
ולמרות כל הדיבורים על דברים אחרים שאני רוצה לעשות
בסוף אני פשוט רוצה להיות בנאדם כמו אלקנה,
בנאדם עם חיוך ואהבת הארץ מלא חסד ומידות טובות.
ממה שאנשים שהכירו אותו מספרים,
לא היה אכפת לאלקנה האם הצוואה שלו הגיעה למשפיענים בחול או לידוענים.
הוא בסוף רצה שהבקשה להמשיך להחזיק אחד לשני את הידיים ולהישאר חזקים,
תגיע לעם ישראל, לכל אחד ואחד – לאנשים הפשוטים.
אולי אצל אנשים אחרים,
אלקנה היה מתוייג בתיקייה של משפחה, מכרים או חברים.
אבל אצלי הוא הפך מעוד תושב ביישוב שלי – בני דקלים ,
לעוד סיבה שגורמת לי להמשיך להילחם ולהיאחז בחיים.
במותו ובצוואתו – הוא ציווה עליי לא להפסיק לרגע את העוצמה של החיים.
וברגעים כואבים שאני רוצה לשכוח,
רק להסתתר מהמציאות ולברוח,
אני נזכרת בצוואה של אלקנה,
שמבקשת בצורה הכי פשוטה ונכונה –
להמשיך לחייך ולפזר אופטימיות ואהבה,
ולהזכיר אחד לשני שכל טלטלה שאנחנו עוברים עכשיו בסוף תהיה שווה,
ושאנחנו כותבים את ההיסטוריה, אנחנו דור של גאולה.
אז למרות שאלקנה כבר לא בין החיים,
האור המיוחד שלו עדיין מקרין.
הזיכרון שלו נותן לי כוח כל יום ויום,
אחרי הבכי לנגב את הדמעות, להעלות חיוך, ולהמשיך לחלום.
