אני מפחדת, הוא מת, ראיתי אותו מת מול העיניים שלי, האור שהיה בעיניים שלו נעלם ואני פה ורוצים לדבר איתי אבל אני לא מרגישה שאני פה, הכל מטושטש לי, קשה לי, הימים מתהפכים, אני לא יודעת מה לעשות, אני מפחדת, אני מפחדת שאני לא אצליח להתאושש מזה, חשבתי שהוא היה אהבת חיי אבל הוא כבר לא פה אז אולי אני אשאר לבד אבל התחושה שלי עכשיו היא יותר קשה מלבד, זו בדידות זו ההרגשה שמישהו היה מחובר ללב שלי והוא כבר לא שם, אני לא מצליחה לנשום.
הם רוצים שאני אלך להלוויה, הם רוצים שאני אדבר שם ואני רוצה לעשות את זה בשבילו אבל אני לא יכולה. כשאני סוגרת את העיניים כל מה שאני רואה זה אותם נכנסים, יורים, אותנו בורחים ,אותו נופל ומגן עליי.
אני מרגישה שאני מאכזבת אותם אבל אני לא יכולה.
פגשתי אותו בקורס קצינים, הוא הסתכל עליי ואיכשהו ידעתי שהוא עומד להיות מישהו קרוב אליי ופחדתי כי אני לא אוהבת לסמוך על אנשים, הם פגעו בי יותר מדי פעמים, אנשים, אני לא סומכת עליהם, אני רוצה, אני לא יכולה, אני רוצה להאמין שכל האנשים נולדים טובים אבל זה קשה אחרי שהם התנהגו אליי ככה.
אבל יש אותה, היא החברה הכי טובה שלי לא הייתי שורדת בלעדיה כל השנים, היא החזירה לי את האמון באנשים, גם הוא, אבל הוא כבר לא פה, אני לבד, היא פה אבל אני לא מצליחה לדבר, אני לא מצליחה לנשום.
היא באה כל יום, היא לא מוותרת, היא מספרת לי דברים, אני מקשיבה, אני תמיד מקשיבה.
אני לא מדברת, אין לי מה לספר, אני יכולה לספר לה שאני לא רוצה להיות פה, שבא לי להיות איתו, למעלה.
אבל זה יכאב לה, אני אוהבת אותה, אני לא רוצה שיכאב לה.
גם הם פה, פתאום אכפת להם, בא לי לשאול איפה הייתם 20 שנה, גידלתי את עצמי, לא הייתם שם, אני לא אגיד להם, אני לא מדברת, אני מקשיבה להם.
הם שואלים מה אני רוצה לאכול, אם אני רוצה לצאת, הם שואלים אנשים אחרים, למה אני כל כך מוזרה, למה אני לא יוצאת מהמיטה, הם לא מבינים, הם אף פעם לא הבינו. אף אחד לא מבין. הוא הבין, היא הבינה, הם כבר לא מבינים.
קמתי היום, יצאתי, זה כאב, העולם המשיך, הם חיים, הוא לא, גם אני לא.
לא הצלחתי לנשום, ישבתי שם ברחוב, בהיתי בעצים, באנשים, הם חיים, אני לא.
היא ישבה לידי, חיבקה אותי, דיברה אליי, רצתה שאני אדבר, בכתה, זה כאב, אני לא רוצה שהיא תבכה, אף פעם. אני אוהבת אותה, אהבתי אותו, אני מקווה שהיא יודעת, שהוא ידע.
אני לא מבינה, אני לא מבינה איך הלב שלי ממשיך לפעום, הוא כואב, אבל פועם, הוא לא מבין, אני לא רוצה שהוא יעבוד, הוא שבור, אני שבורה, הייתי שבורה, הם שניהם תקנו אותי, אבל הוא כבר לא פה, אני עוד פעם שבורה, הפעם, אין מישהו שיכול לתקן אותי.
אני לא רעבה, הם רוצים שאני אוכל, אני אוכלת, מקיאה, אוכלת, מקיאה, אוכלת, מקיאה, הם
לא יודעים מה לעשות, הם נראים מבוהלים, לא אכפת לי, לא אכפת לי מכלום.
היה אכפת לי ממנו, אכפת לי ממנה, נראה לי, היה לי אכפת, אבל הלב שלי לא עובד טוב, אולי כבר פשוט לא אכפת לי.
אני זוכרת שאהבנו את הזריחה, את הרגע שבו השמש עולה, את זה שהכל שקט.
אני כבר לא אוהבת אותה, היא לקחה לי אותו, השמש הגיעה והם הגיעו איתה, אני חושבת שפחדתי, אני לא בטוחה, אני לא בטוחה בכלום.
אני רוצה לכעוס עליהם, שלקחו לי אותו, לקלל אותם, אבל אני לא, אני פשוט לא מרגישה כלום, אני ריקה.
שמעתי שהיה חטופים, שעזה הושמדה, אני לא מבינה, למה אנשים נלחמים, על מה, על הכבוד, על כסף, אני זוכרת שהיה לי דעות, אני לא בטוחה שעדיין יש לי, אני מתחילה לחשוב שלא.
היום היא לקחה אותי לים, נסענו ברכב, שמענו שירים, תמיד היינו שומעות, אני חושבת שאולי, אולי נהנתי מהם, השירים, נכנסו לי ללב מחדש, אולי הוא עובד.
אני זוכרת אהבתי את הים, את הגלים, את השמש.
ישבנו שם, על החול, פתאום, הרגשתי משהו, נהנתי להיות שם, היא דיברה איתי, אני דיברתי איתה, אמרתי לה שכואב לי, שהלב פועם, אבל הוא כואב, שאני לא בטוחה שאני מרגישה כבר, היא הסתכלה לי בעיניים, ואמרה לי, שהיא פה, שהיא אוהבת אותי, שאני חזקה, שאני אצליח לעבור את זה, לצמוח מזה.
האמנתי לה, אני לא יודעת למה, אבל האמנתי לה, היא אמרה את זה כאילו היא מאמינה בזה, משהו בעיניים שלה, אמר לי, שאולי יום יבוא ואני אהיה בסדר, לא היום, לא מחר, אבל יום אחד אני אהיה בסדר.
2 Responses
וואו! יש לך כתיבה מדהימה!
תודהה