7.10.2023
6:00 בבוקר
חלק ראשון
תמיד היה לו מבט ילדותי, מבט שלא מתבייש, שרוצה לשאול אבל לא יודע איך לחבר את ערמת מחשבותיו למשפט הנכון. חשב אמנון בעודו מביט בנכדו.
תמיד הם היו קשורים אמנון ועידן.
הוא זוכר איך בכל שבת מחדש, מהרגע שבו הדס נולדה, עידן ברח לחיק סבו.
מהרגע שבו נולדה, עידן שהיה אז בן ארבע בסך הכל ניסה בכל כוחו ובכל הכלים שעומדים לשרותו, (הוריו יעידו על כך) להשיג את תשומת ליבם של הוריו.
בהתחלה לא השלים עם העובדה שבגלל שאחותו מיוחדת להוריו כבר אין סבלנות לקרוא לו כמה פעמים ברצף את אותו הסיפור ולענות לו על לכל השאלות, שחזרו על עצמן כל בוקר מחדש.
רק כעס שקט היה נסוך על מבטו.
אך לאט, עם הזמן – נרקם קשר מיוחד בינו לבין אחותו.
לאט הבין שדווקא השוני שלה מגביר את הדמיון בניהם.
אך בכל שבת מחדש, שנדמה כי זה הזמן היחיד בו ראה את הוריו יחד הרגיש עידן שכל אהבתם והתיחסותם נתונה לאחותו.
לכן כל שבת מחדש ברח.
ברח למקום היחיד שבו ראו אותו, הבינו אותו.
למקום היחיד שבו מבט שואל אחד פוגש מבט מבין אחר.
הוא כבר בן 21 ועדיין נהג לברוח בשבת בבוקר, כשברקע מגיש החדשות עובר בשטף על אירועי הלילה ועל מזג האוויר ועל מה לא.
תמיד נהגו לדבר על שטויות בזמן הזה של השבוע.
הפעם זה היה שונה, עידן בא במטרה להשיג תשובות.
לאור מבטו השואל של עידן ניסה אמנון לגשת אל השאלה שנשאל בדרך אחרת.
הוא סקר את החדר ועינו נחו על קופסת התרופות שלו.
דמיין לעצמך שכל אחד נולד עם מספר מסויים של כדורים- כמות מסויימת של אהבה ומקום שמסוגלים להעניק.
לכל אחד אני נותן מספר כדורים שונה בגודל שונה, במרקם אחר, וצבע מיוחד.
את רוב הכדורים שלי, הכדורים הכי סגנונים וטובים הבאתי לסבתא.
כל השאר הכדורים התחלקו בינכם.
עכשיו, כשסבתא לא איתנו רוב הכדורים שהענקתי לה לא מצאו מקלט אחר לשהות בו.
הם עדיין אי שם, מרחפים בין המציאות לדמיון.
חלק מהכדורים שהענקתי לה מתאימים גם לאנשים אחרים אבל רובם לא.
לכן תמיד יהיה בור ללא תחתית, כזה שאי אפשר למלא, תהום שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו.
מצד שני עכשיו יש יותר כדורים להעניק, כי הם כבר לא שמורים לסבתא.
עידן שלח לו מבט חצי מסופק חצי שואל.
שוב הוא אומר דברים שרק הוא מבין, הזקנה עושה את שלה.
סבא אומר דברים שרק הוא מבין, חשב עידן.
מאיפה הוא מביא את הדימויים האלה הוא לא יודע אבל אין ספק שיחסית לגילו שלו הוא יצירתי.
לא סיפקה אותו התשובה, כזה היה עידן, חייב להבין הכל עד הסוף.
"תגיד סבא, למה אין מספיק כדורים למישהי אחרת?"
מופתע כרגיל מהשאלה החצופה הביט אמנון על הנשק המורכן כבדרך כלל על ברכיו של עידן, ברקע המדים הירוקים וחשב.
ברגע שפתח את פיו, כאילו היקום לועג לו, קרו שלושה דברים שלנצח ישחזר.
התפוצצות טילים נשמעה כאילו באה מהדירה השכנה.
אזעקה יורדת ועולה כמו באה להפחיד הרטיטה את ליבם.
צלצול הטלפון של עידן נשמע כאילו כדי נועד לאמת.
עיניו נעו בין מספר הטלפון לבין עיניו של סבו.
אמנם שניהם גרים בניר-עם, קיבוץ בעוטף מאז הם זוכרים את עצמם, והם חוו טילים לא פעם בעבר אבל הפעם הייתה תחושה שונה.
"כן" ענייני יצא מפיו של עידן.
אמנון כיבה את הטלוויזיה.
מלמול חרישי יצא מהצד השני של הטלפון
ברגע הרצין מבטו.
הפעם תורו של אמנון לשלוח מבט שואל.
עידן התעלם.
"איפה?" שאל
עוד מלמול, הפעם יותר קצר.
"כמה מחבלים?"
מבטו השואל נהפך למודאג כאחת.
לו רק הייתה שמיעתו כמו פעם חשב אמנון בעודו מביט בדאגה של ילד על נכדו.
"בדרך"
חלק שני
6:27 בבוקר
אינסוף שאלות רצו בראשו בזמן שרץ.
קולה המבוהל שלא כדרכה של ענבל, הרבשצית של המושב עוד הדהד באוזניו, מתהלך יד ביד עם תמונתו של סבו המבוהל כשעזב עידן את הבית בסערה.
הנשק הטלטל שוב ושוב בגבו, משאיר סימנים שעוד יחלפו
לא הרגיש בזה, הוא פחד יותר מהסימנים שאולי עוד לעולם לא יחלפו.
אחרי זמן שנדמה לו כנצח הגיע החייל לזירת הקרב.
הוא הביט אל שער הקיבוץ המוכר וסקר את הסביבה במהירות.
זוגות זוגות הקיפו כיתת הכוננות את גבולות הקיבוץ שעידן ראה.
מבט נוסף מעבר לשער הבהיר לו שלא יכול להמשיך לקפוא כך, אך רגליו עוד נטועות במקומו.
ארבעה מחבלים הסתערו ממרחק של כ-200 מטר לכיוונו של החייל ושני החיילים הצמודים אליו.
מכל מקום שמע יריות
150 מטר
שמע טילים
100 מטר
צעקות
50 מטר
ברגע אחד התאפס.
נשארו 2 מחבלים, אין עוד חיילים סביבו.
כאילו עשה את זה פעמים רבות בעבר נשכב מאחורי השער כיוון וירה.
רק השכל פעל
הכדורים החרישו את אוזניו, גופו נע קדימה ואחורה כמסרב להאמין למה שקורה.
בול פגיעה
20 מטר.
מחבל אחד.
ידו קלה על ההדק.
בלי לשים לב עברה שעה ועוד שעה.
מחסנית ועוד אחת.
גופות נערמות, התקווה שאולי הם לא גופות של חברים החזיקה אותו.
חדור מטרה עשה מה שהיה עליו לעשות.
חלק שלישי
7/10/2024
עברה שנה.
יום מתוח.
רק לפני חודשיים חזרו לקיבוץ ועדיין לא התרגלו.
בעודו מנסה להתעלם מהתאריך המתעלל, עידן לא עצם עין הלילה, הבזקים חוזרים לו, אך לרגע הוא לא מצטער על מה שעשה.
"תגידי אמא ידעת שלהדס יש חבר?"
"דיי נו תפסיק כבר" כעסה עליו הדס בכל פעם ששאל את זה.
"מה זה הדס את כבר 17, מתי חתונה?"
תמיד הדס העמידה פנים שעצבן אותה.
תמיד עידן העמיד פנים שאמא לא יודעת.
תמיד אמא העמידה פנים שלא שמעה.
הדס קפצה עליו, כאילו לא מודעת לזה שכבר לא בת 10
עידן הפיל אותה על הספה.
"טוב די" אמא אמרה, אולי תלכו קצת לבקר את סבא?
מאז שזכרה את עצמה אהבה ללכת עם עידן לסבא.
הם היחידים בעולם שהתייחסו אליה כאילו היא נורמלית.
הפעם לא דפקה את הדפיקה המסורתית שלה בדלת, רצתה להפתיע את סבא.
כבר חצי שנה שסבא נועל את הבית באופן תמידי
כבר חצי שנה שכל פעם שמישהו דופק בדלת דפיקות הלב של סבא מואצות
אך כשראה את הדס ועידן מתלחששים מבעד לעינית הדלת דאגותיו נמוגו והוא פתח להם את הדלת לרווחה כשחיוך נסוך על פניו.
"סבא" צחקקה הדס בזמן שעידן מדרבן אותה להמשיך.
החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן איתך.
"הבנתי, מתנצל, אך אני כבר נשוי לטלוויזיה, תרצו בכל זאת להיכנס?"
שאל בחיוך ששמור רק לנכדיו
בעודם אוכלים מעוגיות החמאה המפורסמות של סבא, טלפון לעידן.
אמנון ועידן ישר נזכרים ומבטם נפגש.
סבא הרגיע, לא הגיוני שיקרה שוב, עידן לא נרגע.
"כן" ענייני יצא מפיו של עידן
מלמול חרישי יצא מהצד השני של הטלפון
עידן הסתכל על הדס
"הדס זה החבר שלך, הוא רוצה להתחתן."
"עידן!!"
סבא נרגע.
איך עידן תמיד ידע לומר את הדבר הנכון.
אמנון הביט בגאווה על הנכדים שלו וחייך.
קרב נירעם
לקיבוץ ניר עם ניסו לחדור לפחות 35 מחבלים. עם קבלת הידיעות על חדירת המחבלים לשטח מדינת ישראל, בסביבות השעה 6:30, הנחתה רבש"צ הקיבוץ ענבל ליברמן את כיתת הכוננות לקרב עם המחבלים. היא הכינה תוכנית עבודה להגנה על הקיבוץ, הציבה מארבים למחבלים והעמידה חמושים נוספים, שלא השתייכו לכיתת הכוננות, על גדר הקיבוץ. יוזמה זו מנעה את חדירתם של המחבלים לשטח הקיבוץ בשלב הראשון. בנוסף, בשל נפילת רקטות נפסק החשמל בניר עם, וליברמן הורתה שלא להפעיל את הגנרטור של הקיבוץ, על מנת למנוע אפשרות של פתיחת שערי הקיבוץ.
קרב היריות עם המחבלים נערך במשך כשלוש שעות, והמחבלים הגיעו עד המדגרה של הקיבוץ כיתת הכוננות הרגה שני מחבלים ופצעה מחבל נוסף. אזרח ישראלי אחד, סאמר פואד אל-טלאלקה, שעבד במדגרה, נחטף לעזה.
כח של חטיבת גולני אשר היה במרחב הלחימה ניהל קרב עם המחבלים, במהלך הקרב זרק מחבל רימון לתוך נגמ"ש של לוחמי הגדוד. רב"ט מתן אברג'יל קפץ על הרימון והציל את חייהם של 6 חיילים שהיו עימו, והוא עצמו נהרג.
בהמשך הוקפצו לקיבוץ לוחמי החטיבה הטקטית של משמר הגבול, ניהלו קרב מול המחבלים וחיסלו אותם. בנוסף חילצו את חיילי גולני אשר היו פצועים בתוך הנמר , לוחם אחד מהחטיבה הטקטית נהרג בקרב. כל תושבי הקיבוץ ניצלו מטבח.
