שמעתי פעם ממישהו, שההבדל בין ילד או נער לאדם בוגר, הוא מה המניע שלהם לקבל החלטות. ילד, יחליט החלטה ויפעל לפי מה שהרגש שלו אומר. ילדים בדרך כלל יפעלו לפי אינסטינקט. אדם בוגר, מקבל החלטה ופועל על פי המוח. מפעיל שיקול דעת. אדם בוגר יודע לעצור לרגע, להתבונן באירוע ולחשב מסלול מחדש.
במקרה שלי, אני לא בטוח. אני לא יודע מה גרם לי לפעול כך ולמה באותו הרגע בחרתי במה שבחרתי. אולי הדעה הרווחת היא שברגע שנער מסיים את הלימודים בבית הספר ומתגייס לצבא, הוא אוטומטית נהפך לגבר, לאיש בפני עצמו. אולי הצבא מבגר אותו, אולי כל מה שחווה עד עכשיו בחייו, ואולי זו בסך הכל הדרישה מהסביבה שמחייבת אותו להיות בוגר.
1
אותו הבוקר היה די רגוע.
קולות פיצוצים עזים היו מוזיקה שאוזניי התרגלו אליה בתקופה האחרונה, ובוודאי לא היוו דבר חריג. החבר'ה התחילו להתעורר, ואני, שהשכמתי קום, העמדתי את הפינג'אן כדי להכין את הקפה של הבוקר. אם הייתם מספרים לי לפני שנה שיבוא יום שאני אפתח את הבוקר שלי בקפה, הייתי צוחק בפניכם. אני טיפוס של בית, של אימא, של שוקו ולחמניה.
בתור נער, עם כמה שהייתי מפונק ו"ילד של בית", חיכיתי ליום בו אוכל לצאת לדרך חדשה, עצמאית. להתגייס לצבא, למציאות בה אני נתון אך ורק בידיים שלי. אני אוהב את המשפחה שלי, אבל הרגשתי צורך לצאת, אולי לברוח.
המפקד נכנס למבנה. הוא בירך אותנו בברכת בוקר טוב, ונעמד מול החבר'ה שעדיין התאוששו מהשינה ההפוכה שלהם. בתוך דקה כולם נעמדו בשורה מול המפקד.
'נותרו לנו בסך הכול 48 שעות כאן, עד הפעם הבאה.' הכריז. 'נתארגן על המשימות שיש לנו להיום, מחר נקפל הכול, ותצאו להתרעננות ולמשפחות שלכם.'
מחיאות כפיים וקולות מריעים נשמעו במבנה. בשורה מעודדת ומשמחת. לפני שאנחנו חוזרים הביתה, נותרה לנו משימה אחת. לפשוט על מבנה שבו מסתתר אחד מן המבוקשים של כוחות הביטחון, לעצור את הבחור הזה, ולהביא אותו בחיים, כדי שיספר מידע מודיעיני שיעזור בהשגת המטרות של הצבא. ביצענו בתור צוות כבר מספר אירועים כאלה. המפקד הציג בפנינו בדיוק את המהלך ומה התפקיד של כל אחד מאתנו. לאחר התדריך, שאירע כשעה לפני היציאה למשימה, נעמדנו במעגל כל הצוות, 24 שותפים, התחבקנו חיבוק של אחים, והרענו בשמו של הצוות, שבעינינו היה הצוות הטוב בעולם. מסורת קטנה לפני כל אירוע או משימה.
אני אגלה לכם סוד קטן.
זה היה החיבוק הקבוצתי האחרון שלנו. חיבוק האחים האחרון שלנו.
הצוות התארגן על ציוד ונאסף בכניסה למבנה. אחד אחד עלינו על רכבי השטח הממוגנים של הצבא ויצאנו אל היעד. כ – 10 קילומטרים מאתנו. למרבה ההפתעה, לצד קולות ההפצצות האוויריות הבלתי פוסקות, החל לטפטף גשם, ותוך זמן קצר האוויר הפך לח במיוחד. ממש מזג אוויר טרופי. האווירה במהלך הנסיעה הייתה מדהימה. כולנו בעננים מהידיעה שמחר חוזרים הביתה, אחרי חודש שלם בו אנחנו בשטח, ישנים בשקי שינה ואוכלים טונה בכל בוקר. צחקנו, שרנו שירי מורל ובעיקר חייכנו, בפשטות.
הג'יפים עצרו. בתוך מספר שניות כולם היו מחוץ לרכב, דרוכים וממתינים לפקודה עם נשקים שלופים. ברגע שקיבלנו את האות, כל אחד ניגש לבצע את תפקידו. אני, ביחד עם ארבעה מחבריי, נדרשנו לחפות על הצוות במהלך האירוע. משימתנו הייתה להמתין דרוכים בקומה הראשונה של המבנה, ובמקרה בו משהו ישתבש, לעזור לצוות להיחלץ ובין היתר לקרוא לתגבורת. בקומה בה הוצבנו, היו בסך הכול שני חלונות ודלת, חלון אחד מזרחי והשני מערבי.
כולנו ממוקמים כבר. בתוך עשר דקות, כל הצוות אמור להיות חזרה למטה.
אני מודה, קצת התרגשתי, אני רגיל להיות בצבי לחץ, ובמיוחד מהסוג הזה, אבל הפעם הרגשתי משהו חזק יותר. הקבוצה שאחראית על כך, כבר עלתה לקומה השנייה במבנה, במטרה לאתר את המבוקש. חלפה דקה אחת בסך הכול, ואז, אפשר לומר, הגיעה נקודת התפנית.
אני עמדתי דרוך, בסמוך לחלון המזרחי, משקיף אל עבר נוף ההריסות ומחפש דבר חריג בתמונה שנפרסה מולי.
ארבעה שריקות של כדורים נשמעו באוויר. אולי של כוחותינו, ואולי לא. נדרכתי במהירות וכיוונתי את הנשק לכיוון גרם המדרגות, להימנע מהפתעות. המתנתי לפקודה בקשר, וקיוויתי בכל ליבי שבסך הכול החבר'ה שלי חיסלו מישהו שהפריע להם. לא עברו אפילו עשרים שניות, וקולות הירי התחדשו. כאן כבר הפסקתי לספור את השריקות. צעקות נשמעו מהקומה למעלה, אבל נאסר עליי ועל צוות החיפוי לעלות ללא פקודה. ואז, ברגע אחד עגום וכואב, שמעתי צרור של יריות, אבל הפעם, קרוב יותר. תוקפים אותנו בקומה שלנו. אני שומע זעקה, מסתכל ימינה אל מקור רעש הצרור, ורואה את אחד מחבריי שרוע על רצפת המבנה. אני מבין שהירי מגיע מהחלון המערבי ותופס מחסה, מנסה להבין מי יורה עלינו.
'יש לנו פצוע! נתקלנו!' צעקתי בכל כוחי בקשר, בתקווה שמישהו שומע. לא יכולתי לגשת אליו, הוא נמצא במקום חשוף מדי, זועק את כאבו. בתוך כמה שניות, החלטנו בצעקות לחבור אחד לשני, כל הקבוצה האחראית על החיפוי. עכשיו אנחנו כבר לא מחפים. אנחנו בקרב משל עצמנו. נותרנו ארבעה אנשים שיכולים להילחם. הירי לכיוונו לא התחדש עדיין, והחלטנו לנסות להתקרב אל החלון המערבי, ולנסות למגר את מקור הירי. זחלנו באיטיות ובזהירות רבה אל עבר חברינו, שאנחותיו הלכו ונחלשו.
חמישה לוחמים, שוכבים על הקרקע, ומנסים לעשות הכול כדי לחזור הביתה בחיים. הרמתי את ראשי במעט, לעבר החלון, כדי לקבל מעט שדה ראייה, ולבחון האם מדובר בצלף. לא זיהיתי שום דבר ברקע. שנייה אחת בודדה לאחר שהורדתי את ראשי, נורה צרור יריות אדיר ועוצמתי לתוך המבנה. הירי לא פסק, ואנחנו לא יודעים מאין הוא מגיע.
אחד מחבריי נעמד בתושייה רבה, נצמד לקיר, והשיב אש, בלי יכולת להסתכל לאן הוא יורה. הירי עלינו לא פסק. מידי פעם ירינו גם אנחנו, בתורות, צרורות כדורים חזרה.
'אנחנו חייבים תגבורת. יש לנו פצוע ויורים עלינו ללא הפסקה.' עליתי בקשר. הנחתי את ידי על צוואר חברי, ששוכב שרוע ופצוע כבר כמעט עשר דקות שלמות. התאמצתי למצוא דופק, אות חיים. לפתע הוא הזיז את ראשו קלות.
'יש לנו פצוע קשה, בבקשה, אנחנו צריכים חילוץ מהנקודה. נתקלנו.' חזרתי, מנסה את מזלי. ובינתיים,אנחנו שומעים קרב יריות עז שמתנהל בקומה שמעלינו, מדי פעם נשמעת אנקת כאב או צעקת ייאוש.
לאחר חצי דקה של שקט, נעמדתי בזהירות, תוך היצמדות לקיר, ובחנתי את הנוף שמולי. לפתע, זיהיתי במרחק של כ – 30 מטרים ממני, מחבל שמחזיק רובה ומכוון אותו לכיוון המבנה שלנו, אבל לא אלינו, לקומה העליונה.
'אני רואה מישהו.' לחשתי.
כיוונתי את הנשק באיטיות לעברו, עדיין לא נתתי לקנה לצאת אל מחוץ לחלון. חיכיתי לשנייה המתאימה לירות בו. ספרתי בקול חרישי, אחת, שתיים, שלוש.
יריתי בו שני כדורים מדויקים, ושמעתי צעקה של כאב. לא הספקתי לראות אותו נופל, כיוון שרגע אחרי הירייה, התחדשה האש לכיווננו. הורדתי את הראש במהירות. הירי הפעם היה עוצמתי הרבה יותר. עשרות כדורים עפו סביבנו.
באותם רגעים, לא הרגשתי שום כאב, שום עייפות. הייתי ממש שיכור, שיכור מאדרנלין. כשהירי החל להיחלש, שמעתי קולות של רכב מכיוון הדלת.
'אני חושב שהגיעה תגבורת.' עדכנתי את חבריי, וזרקתי מבט לעבר חברנו הפצוע השרוע על הרצפה.
הירי פסק. ואז, כעבור כמה שניות, נזרק לתוך המבנה שלנו, לתוך הקומה שלנו, רימון.
2
אני חושב שעד שלא חווים סחרחורת אמתית, לא באמת מבינים מה זה. זה רגע כזה שכל התמונה שהעיניים שלך רואות היא פשוט תעתוע אחד גדול.
כאשר פקחתי את עיני, לא ידעתי מתי הייתה הפעם האחרונה בה הייתי ער. לאט לאט, התחלתי להבין קצת יותר פרטים על הסיטואציה בה אני נמצא. חלוק, עירוי, שוקולדים על השידה. אני בבית חולים. אני לא יכול לומר שאני זוכר הרבה ממה שקרה, אבל את התחושה האחרונה שהרגשתי, אני זוכר. בעצם, אפשר לומר שאני עדיין קצת מרגיש אותה. אשמה. אני יודע שזה קצת מפתיע, כי אני אשם אני לא, אבל כנראה שמי שאמר שאנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות שלנו צדק.
אישה במדי בית חולים נכנסה לחדר בחיוך ובמרוצה. אני עדיין שכבתי במיטה.
'היי,' פתחה. 'אתה שומע אותי?'
הנהנתי. שומע ורואה, ואם תשאלו אותי, גם די צלול.
'יופי, אקרא להורים שלך.' היא אמרה.
אני רק אוסיף, לא ראיתי את ההורים שלי כבר הרבה מאוד ימים, ולא ציפיתי שניפגש בנסיבות האלו ובמקום הזה.
דמות זזה במהירות מחוץ לחדר, ומאחוריה דמות נוספת. ההורים שלי. אימא שלי נכנסה לחדר בחיוך ובזריזות, ואחריה אבא שלי.
'אהוב שלי.' אמרה, ודמעות עדינות זלגה מעיניה.
'כמה זמן אני כאן?' שאלתי.
'ארבע עשרה שעות.' אבי ענה, וחייך.
אמי חיבקה אותי בזהירות, ומיד אחריה גם אבי.
הבטן הציקה לי עדיין, מרגיש אשם. ניסיתי לשאול את ההורים שלי על מה שקרה, לדלות עוד פרטים על האירוע ולהשלים את תמונת הזיכרון שלי. ההורים שלי בעצמם לא ידעו לומר לי הכול. התחקיר עדיין לא בוצע.
'האמת, שחיכו שתתעורר כדי לשאול אותך.' אבי אמר. 'אנחנו נתעסק בהכול אחר כך.' הוסיף.
'אני לא זוכר.' עניתי.
היה פיצוץ, היה שקט, היה אוויר מלוכלך ומגעיל. אני זוכר את הריח האחרון שהרחתי שם.
'מה קרה לחברים שלי?' שאלתי.
'זה היה אירוע קשה.' אמר אבי. ראיתי את הצער בעיני אמי כשאמר את זה. חזרתי על השאלה שלי, מנסה לדלות מידע ותשובות.
'אני אשם?' שאלתי, מחזיק דמעות.
אמי הטיחה בי לא לומר זאת לעולם. 'די אהוב, אל האחרון שאשם.' אמרה.
'אני אשם.' אמרתי. המחשבה שיכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי מכאיבה לי.
ישנם אנשים שהנטייה שלהם היא תמיד לחפש מה הם עשו לא בסדר. איפה הם יכלו לתקן. תמיד זה הם, לא הסביבה. כזה אני. אכול רגשות אשמה, אפילו שאני לא יודע מה קרה.
3
הרגע המדובר הזה, שבו החיים חולפים לך מול העיניים, הוא לא קלישאה. מניסיון.
הרימון נזרק לחדר. יש שלוש שניות בודדות.
הרגע שדמיינתי אותו בחלומות שלי הגיעה. אני יכול להיות גיבור עכשיו. אני יכול לעשות את "הדבר הנכון". להקריב את עצמי. להציל את החברים שלי. להפוך לסמל.
אבל אני באמת מפחד. אימא שלי. אבא שלי. המשפחה שלי. אני אעשה אותם גאה? או שאגרום להם לצער? אני באמת לא יודע מה לעשות. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות ולחוות.
ואני יודע, שיספידו אותי, ויספרו כמה גבורה הייתה, שבחרתי לקפוץ על רימון, ואולי זה שווה את זה. אבל אני לא רוצה. אני לא מוכן לשלם את המחיר הזה.
הרימון התפוצץ. ואני, ישבתי במרחק של ארבעה מטרים ממנו. מגן על הפרצוף והגוף שלי עם הידיים, רחוק מלקפוץ עליו בכלל. אחרי הרעש האיר של הפיצוץ, שרר שקט. השקט שאחרי הסערה. אני לא רוצה לומר שהייתי בהלם קרב. אבל אני באמת לא זוכר כלום ממה שקרה אחר הפיצוץ, חוץ מהתחושות והמחשבות שלי. אני חושב שזו תחושת החרטה שהכתה בי. אני לא יודע מה קורה עם חברים שלי עכשיו, אבל הם היו קרובים יותר לרימון בעת הפיצוץ. למה לא הצלתי אותם? למה לא פשוט קפצתי? למה?
למה לא יכולתי להפעיל שיקול דעת ולקפוץ? חיים של אחד, כנגד חיים של ארבעה. יכולתי ברגע אחד של גבורה ותושייה לעשות הרבה.
החילוץ הגיע, תוך דקות בודדות כבר שכבתי בתוך אלונקה בדרך החוצה וכמה שיותר מהר לבית החולים במסוק.
עדיין לא הלכתי לישון, אמנם ההכרה שלי מעורפלת מאוד, אך עדיין הרגשתי קשור לעולם שבחוץ. נגעו בי וטיפלו בי, אבל בקושי הרגשתי זאת.
איך הגעתי לכאן בכלל? איך נעשיתי חלק מהמציאות הזו? עד לפני שבעה חודשים עוד ישבתי מול שולחן בבית הספר ופתרתי תרגילי בגרות במתמטיקה.
העיניים שלי נעצמו, ונרדמתי.
4
השבוע בו שהיתי בבית החולים, באשפוז, היה מוקדש למחשבות ובירורים עצמיים. תמונת האירוע החלה להתבהר יותר ויותר, וגם הזיכרונות מהאירוע שבו לאיטם.
ניסיתי להבין באמת למה הרגשתי אשם. למה לא קפצתי. למה בכלל נשמע לי בסדר לקפוץ.
למה החלטתי מה שהחלטתי ובחרתי מה שבחרתי.
אני יודע שקרה לי נס, ושלא סביר שניצלתי כך מפיצוץ הרימון. במיוחד לאור העובדה ששניים מתוך החמישה שהיינו בקרב הזה כבר אינם, והשניים הנוספים עדיין פצועים. אני לא רוצה להיות קלישאתי ולומר שהגעתי לכל מיני השגות, הבנות ומסקנות לגבי החיים שלי, אבל השקעתי בזה מחשבה.
לאן החיים שלי הולכים מכאן? אני בטוח ששום דבר לא יישאר אותו הדבר. לא כלפי חוץ, ובייחוד לא כלפי פנים.
'הבאנו לך את הגיטרה.' אמרה אמי. זה היום השביעי בו אני נמצא בבית החולים.
חייכתי. 'תודה.' אני מרגיש ממש קשור לגיטרה שלי. אהבת נפש לחפץ.
אחזתי בגיטרה, התיישבתי על המיטה, ופרטתי בעדינות על המיתרים, מפיק שוב את הצלילים שהנשמה שלי דורשת.
זוכרים שסיפרתי על ההבדל בין ילד לגבר? באותו אירוע לא פעלתי כגבר. פשוט הייתי מי שאני. מצד אחד פחדן, מצד שני גיבור. מצד אחד רוצה להקריב מעצמי, מצד שני מצפה לטרוף את העולם. ילד של בית, אבל נפש שמבקשת עצמאות.
אני יכול להטיח בעצמי האשמות, לטבוע בתסכול, לספר לעצמי כמה אני טיפש ולמלא את המחשבות שלי בחרטה. אבל אני גם יכול פשוט לשחרר.
אני צריך פשוט לשחרר. אף אחד לא ציפה ממני לקפוץ על רימון. אף אחד לא דרש ממני להיות הגיבור הזה.
פשוט די. אני מפסיק. אני עושה הכול כדי להיות שלם יותר עם מה שקרה ואיך שפעלתי.
אני מזכיר לעצמי את זה, ומבקש מכם לזכור: אני עובר את מה שאני עובר בתור מי שאני, ויכול להיות, סיכוי קטן, שאני עדיין ילד.
