הרוח מתנופפת בשיערות ראשו, ידו מושטת אל על, הדגל הכחול לבן המתנשא, צעקות שיכרות הניצחון שהדהדו באוזניו מהרחובות שמתחתיו.
שעדיין מהדהדות באוזניו, גם לאחר ימים ארוכים.
——————-
זה התחיל בניצוץ.
כמו קצהו של פתיל מנורה, שאמו תמיד דאגה להדליק כל ערב, אשר מעביר את הלהבה מקצה אחד למשנהו, כך גם האש שבערה ברחובות התפשטה.
לאופולד הביט מהמסתור באש כאחוז דיבוק, לא מצליח לנתק את עיניו מהלהבה המשתוללת.
ממרחק שמע אנשים צועקים, קולות בכי ילדים, נביחות כלבים.
נביחות כלבים.
ההבנה נפלה בתוכו, באותה הכבדות בהן נפלו האבנים בהן נהגו הנערים לשחק, כאשר היה להם זמן ומקום לשחק ולרוץ בו, לפני שהוגבלו לרחובות הצפופים של הגטו.
בבת אחת, הערפל התפזר ממחשבותיו של לאופולד. הוא קם ממקום רובצו, בין הילדים האחרים ששכבו בצפיפות על הרצפה הקשה, ומעד לעבר הסולם שהוביל לכיוון היציאה. “אנחנו חייבים לצאת!” הוא קרא אליהם מעב לכתפו. הילדים, שחוץ ממנו לא הגיעו אפילו לגיל הנערות, הביטו בו בעיניים פעורות. הם, כמוהו, אל אף גילם הצעיר, הבינו את פשר נביחות הכלבים. מהר מאוד הילדים טיפסו אחד אחר השני בגפיים רועדות.
מיד כשיצא מהבניין המחניק, ריח העשן מילא את נחיריו. הוא השתעל ומחה את עיניו הדומעות, והסתכל סביבו בתדהמה. הגטו שינה את פניו ללא היכר.
“ילד!” קראה אישה מאחוריו. למרות רעש היריות, לאופולד יכל לשמוע את קולה הצלול בחוזקה. הוא הפנה את מבטו אליה בחשש, מרכין את ראשו ומנסה להפוך את גופו לקטן כמה שיותר, מפחד שצלף גרמני יפגע בו.
האישה התקרבה אליו בצעדים גדולים, והפנתה אליו את פניה, שכוסו מסנטרה ועד לגשר אפה בבד מלוכלך, שלאופולד זיהה כבד הזול שהיה אהוב על אמו. דבר טיפשי לחשוב עליו, נזף לאופולד בעצמו בדממה. תתמקד בהווה.
“הי! ילד, אתה מקשיב לי בכלל?” שאלה אותו האשה, ונענעה את כתפו בתקיפות.
לאופולד ניער את ראשו, והצליח לקבל צלילות רגעית מעשן המחניק שמילא כעת את רחבותיו הצפופים של הגטו.
“כנס בחזרה למסתור, ותכניס את הקטנים יותר, מהר!” האשה צעקה עליו, כעס בעינייה. “זהו לא מקום בשביל ילדים!”
את מילותיו הבאות אמר לאופולד במאמץ. “הם הביאו כלבים” אמר, כאילו הדבר יסביר את הכל. עיניה של האשה נפערו בפחד. היא הבינה בדיוק כמוהו מה הכלבים היו עושים, אם הילדים היו נשאים במסתור. היא סיננה קללה בזווית פיה, ומשכה את לאופולד מאחוריה, כך שגבו נחבט קלות בקיר החיצוני הקשה של הבניין שמאחוריו. “מהר,” סימנה בידה לעבר הילדים החיוורים והמפןחדים, שגיל רבים מהם לא עלה אף על תריסר שנה. “בואו איתי לבונקר.” האישה לא חיכתה לראות אם לאופולד והאחרים יצייתו, והתחילה ללכת בצעדים נחושים לאורך הבניינים. לאופולד העיף מבט אחרון אל מעבר לכתפו, אל המבנה ששימש כמחסה לו ולילדים המעטים מרחוב זה של הגטו אשר הצליחו להימנע מלהילקח על ידי גרמנים. צמרמורת עברה בגבו כשהבין שיותר לא יראה את הבניין, שבתוכו הוא השתכן בימים האחרונים.
“קדימה” סינן לאופולד לילדים האחרים, שעמדו מאחוריו בפנים חוששות. הורי רבים מהם היו חסרים, ושלום הילדים נהיה אחריותו. הוא זכר בבהירות את הבטחתו לאביו, לדאוג לילדי הגטו אשר נותרו ללא כל קרובים. אביו עצמו כבר איננו, אולי נלקח על ידי הנאצים, אולי שרוע ברחובות הגטו, גופו רמוס, כדור בראשו…
לאופולד קימץ את ידיו לאגרופים, ונשם עמוק בכוח. “קדימה”, קרא אל ילדים, חוזר שוב על דבריו, כאילו אם יאחז במילה זו מספיק הכול יחזור לקדמות ואמו תביט בו בגאווה.
“אנחנו חייבים ללכת אחריה,” המשיך לאופולד, מנסה להניע את הילדים לכדי פעולה. “היא בטח חברה באחד מהארגונים, והם יעזרו לנו למצוא מחסה חדש, רחוק מהכלבים. אולי אפילו נשאר להם קצת תפוחי אדמה מליל החג, אתם מאמינים?” תוך כדי דבריו, הלך לאופולד ונעמד ליד אחרון הילדים, שעל פי גובהו גילו לא עלה על חמש שנה. הוא חייך אליו בעידוד, ואחד בידו הכחושה. “זה יהיה נהדר, נכון?” אמר וחייך אליו במאמץ.
כמו שקיווה, הילדים האחרים החלו ללכת לפניו בעקבות האישה, מלאים בפחד וגם- עד כמה שהיה לו קשה להאמין- התרגשות.
הילד הקטן הביט בלאופולד בעיניים בורקות. “היא דומה לאמא,” הודיע לו הילד בהחלטיות. “בוא נלך אחריה.”
ההליכה הייתה קלה ממה שלאופולד ציפה בתחילה. בהתחשב כי ציפייתו הראשונה הייתה כי חיילים נאצים וכלביהם יאגפו אותם מכל עבר, זה לא אמר רבות. למזלם הרב, הגרמנים עדיין לא הגיעו לאיזור זה של הגטו.
האישה הובילה אותם במומחיות בין הכתלים והגומחות הנסתרות של הגטו, מכירה אותם ככף ידה. מדי פעם העיפה את מבטה לאחור, בודקת אם כל הילדים עמדו בקצב שהכתיבה.
שקט מוזר שרר ביניהם, שקט שלאופולד היה אסיר תודה עליו, גם אם הוא רק הדגיש את הצרחות.
הוא הרגיש את מחשבותיו מסתחררות בראשו. רק לפני ימים מעטים הם חגגו את ליל הסדר. רק לפני תקופת זמן כה קצרה כל משפחתו הייתה איתו. לידיה שרה אז מה נשתנה, כמנהגה בכל שנה, עיניה נוצצות. עיני כולם היו נוצצות..
לאופולד מצא את עצמו מתרפק על הזיכרונות. זיכרונות אשר לא ישובו עוד, נזף בעצמו. האקציה האחרונה שהרסה את הכול. חבר היודנראט שהלשין על מקור המסתור שלהם, צרחותיה של לידיה. אביו והוא היו היחידים שהצליחו לברוח. אך הוא חזר אל משפחתו, בעוד שלאופולד המשיך לרוץ.
“תפסיק!” התלונן הילד, הקטן כל כך, אשר לאופולד עדיין אחז בידו. הוא שם לב לאחיזתו נוקשה, והוא שחרר את ידו של הילד. “מצטער.” מלמל אליו. הילד המשיך להביט בו בפנים טרודות.
“אתה אחד מהנערים, נכון?” שאל אותו הילד בקול חלש, שלאופולד היה צריך לרכון כדי לשמוע על רקע קולות היריות והאש המשתוללת המרוחקים.
לאופולד ידע בדיוק למה הילד התכוון. “כן, אני הרמתי את דגל המחתרת על הגג. יצחק נשא את הדגל הפולני.” ענה בכבדות מסויימת. אם אמא שלו הייתה רואה אותו שם, על הגג, מסתכן כל כך רק בשביל ‘להראות’ לגרמנים, כפי שהיא נהגה לקרוא לכול מעשי מרידות שביצעו יהודים כנגד הנאצים, היא הייתה קושרת את ידיו לקיר.
זה היה וויכוח קבוע בינה לבין אביו. אבל זה לא משנה כבר, נכון, אמא? חשב לאופולד במרירות. את לידיה, ממנה ניסית ככול יכולתך למנוע כול סכנה, הגרמנים לקחו- ואותך ביחד איתה.
לאחר שלאופולד נשאר לבדו, הוא היה חייב לפעול, לנקום. וכשהניף את הדגל, כשראה את פניהם של בני משפחתו כנגד הרוח המשתולללת, הוא סוף סוף הצליח להגיע להבנה.
אסור שילד נוסף יסבול את הגורל של אחותו הקטנה.
“אח שלי אמר שבזכותכם כל הפולנים ידעו על המרד.” קטע הילד את מחשבותיו.
“אח שלך צדק.” אבל איפה הוא עכשיו? הרהר לאופולד בליבו. נלקח על ידי הגרמנים, או שאולי עדיין על הרגליים, נלחם?
עצירה פתאומית של האישה לפניהם גרמה להם להפסיק את הליכתם. לפני שלאופולד הספיק להבחין איך, דלת קרשים נסתרת נפתחה מימינם. המורדת הביטה מבט קצר לאחור, לעבר לאופולד, ונכנסה מעבר לפתח הקטן. הילדים ולאופולד הלכו אחריה בצייתנות.
לאחר שנכנסו אל חדר צר וחשוך, היאשה החוותה בידה תנועה מסויימת אותה לאופלד לא הצליח להבין, והדלת נסגרה מאחוריהם בחבטה.
הוא החזיר את מבטו לפנים, ובאור המעומעם שנבע מהאבוקות אשר נתלו לאורך הקירות הצליח לראות גרם מדרגות צר, אשר השתרע הרחק מתחתיהם אל החשיכה.
המורדת נתנה ללאופולד דחיפה קלילה על הגב. “אחריכם.”
“ואת החלטת להביא אותם לכאן.” האישה, שהתברר ששמה היה פנינה, הרימה את ראשה בגאווה. “אכן.”
האיש בעל הזקן הארוך, אותו לאופולד זיהה כחבירו הקרוב של אביו, נאנח. “בחרת במודע להביא חבורת ילדים אל הלחימה-“
“אני לא הבאתי אותם ללחימה.” קטעה אותו פנינה. “הבאתי אותם לכאן כדי שיבריחו אותם החוצה.”
לאופולד פער את עיניו בהפתעה. ‘להבריח’ אותם החוצה? יש אפשרות כזאת? למה דווקא הם זכו לה?
“ומה עם השאר?” לאופולד ואיש אמרו ביחד. האיש פגש את מבטו של לאופולד ואז הביט הצידה באשמה. אין ספק שזיהה אותו כבנו של אביו.
בחדר העמוס שבו הם עמדו שררה המולה: לוחמים הלכו ויצאו, לקחו נשק, החזירו פצועים. למרות כל הבלגן והחשש מגרמנים, על פני כולם שררה ארשת גאווה.
גאווה אותה לאופולד הרגיש גם, עמוק עמוק בחזהו. הם עושים זאת. זה באמת קורה, הם נלחמים בחזרה.
פנינה תפסה את מבטו של לאופולד, והוא מצא קושי בלהתנתק ממבטה. “אני יודעת,” אמרה, מעין עדינות בקולה. “יש עשרות ילדים בגטו. עשרות חולים, זקנים, שלא מסוגלים להילחם. אבל הם לא נמצאים באחריותי כרגע. אתם, “אמרה, והטתה את ראשה בהדגשה לעבר הילדים שהסתכלו בסקרנות על הלוחמים שניהלו בצד השני של החדר דיון סוער, “כן.”
לאופולד רצה להתנגד, אבל לפני שהספיק, פנינה כבר הוסיפה: “לא תעשה כל מה שביכולתך כדי להציל את חייהם?”
הוא שתק, לא מצליח לדבר אל מול מבטה המרוכז.
כחכוח בגרון קטע אותם. לאופולד הפנה את מבטו לכיוון קול, שנבע משמאלו, וראה אדם צעיר, כהה שיער, שנראה מבוגר בשנים ספורות מלאופולד בעצמו. להט בער בעיניו, להט בו לאופולד הבחין גם בעיניהם של המורדים האחרים שהסתובבו בבונקר.
לאופולד זיהה אותו מייד.
“אנילביץ’,” אמרה פנינה בהתנשמות. “שמעתי נכון?”
אנילביץ’, הנהן באישור. אנילביץ’, אחד מהמנהיגים המרכזיים ביותר של ארגון האי”ל, האדם אותו אביו העריץ. ללאופולד היה קשה לנשום פתאום.
המורדת נאנחה בהקלה. “אתה רואה?” מרפקה את המורד שעמד לצידה. הוא נענע את ראשו, ובפנים חמורות סבר שאל את אנילביץ’, “אתה בטוח, המפקד?”
אנילביץ’ פטר אותו בהינף יד. “עד כמה שאפשר להיות בטוח במשהו בעולם זה.”
אז הוא פנה אל הילדים, ושאל אותם בחיוך, “אתם מוכנים, ילדים? אתם הולכים להצטרף אל המורדים בצד הפולני.” הילדים הנהנו, הקטנים בהתלהבות, הגדולים יותר בהיסוס. אנילביץ’ הפנה את מבטו אל לאופולד, והסתכל עליו במבט שהביע יותר השתתפות ממה שלאופולד היה מסוגל לקבל.
“ואתה מצטרף אליהם, כן?”
לאופולד נענע את ראשו בהתנגדות. “אני גדול מספיק כדי להחזיק רובה. אני יכול להילחם.” אנילביץ’ רק חייך. “נערי,” אמר, ורכן אליו כממתיק סוד. “אתה רוצה לנקום?” לאופולד הניד בראשו.
“אז תצטרף אליהם,” אמר אנילביץ’ והחווה בידיו על הילדים. “הם יצטרכו אדם קרוב אליהם בגיל, שיוכלו לבטוח בו ושיגן עליהם. ” הוא תפס בכתפו של לאופולד, והסתכל הישר בעיניו. “הדרך הטובה ביותר לנקום בנאצים היא להבטיח את המשכיות העם שלנו.”
אז, בהיסוס מסוים, הוציא מכיסו פיסת נייר מקומטת, אותה תחב בידו של לאופולד. “תמסור את זה ליצחק צוקרמן. הוא יבין.” אמר בקול חנוק מעט. אז נתן טפיחה ידידותית על שכמו של לאופולד, ולפני שהספיק זה לשאול אותו איך הוא אמור למסור את המכתב ליצחק צוקרמן, ראש האי”ל ומפקדו של אנילביץ’ בעצמו, אנילביץ’ כבר נעמד ליד פנינה והמורד המזוקן אשר הצטרפו לדיון הסוער שערכו המורדים.
“חוזרים הביתה?” שאלה אותו אחד הילדות, תקווה בקולה.
“אני חושב שכן,” ענה לאופולד, והתכוון לכך.
מספר ימים לאחר מכן, שלאופולד והילדים, ביחד עם קבוצת מורדים מהגטו, כבר היו בחוץ, לאופולד פגש סוף סוף את יצחק צוקרמן.
“זה בשבילך.” אמר לצוקרמן בהיסוס מסוים. “ממרדכי אנילביץ’.” יצחק לקח את הדף מידו המושטת של לאופולד, עיניו בוערות בסקרנות.
הוא פתח את פתק, מצחו מקומט. עיניו עברו במהירות על הכתוב, והתמלאו דמעות. לאופולד הסיט את מבטו במבוכה, מרגיש שהפריע לרגע פרטי, אך כשפנה לסגת לאחור מפקד האי”ל אחז בו וחיבק אותו בחוזקה. “תודה לך.” אמר לו בצרידות. “אל תדאג. אנחנו נמשיך להילחם.”
לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד, כול השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכול הבונקרים בהם מסתתרים חברינו, אי-אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר אויר. מכול הפלוגות שבגטו נהרג רק איש אחד : יחיאל, אף זה ניצחון הוא… היה שלום יקירי, אולי עוד נתראה. העיקר : חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכול גדולתה ותפארתה.
(מכתבו של מרדכי אנילביץ’ ליצחק צוקרמן.)
ב-8 במאי, הבונקר ברחוב מילה שבגטו וורשה נפל. המורדים ששהו שם, וביניהם מרדכי אנילביץ’, לא היו מוכנים להיכנע, וביצעו התאבדות המונית בעזרת גלולות ציאניד.