מלחמה בעיצומה,
בחוץ שקט דממה.
חבילות לחיילים,
אנשים מגוייסים.
בחזית ובעורף אנשים חזקים,
שומרים על המורל ושמחים.
מקווים ויודעים מה הדבר הנכון.
בלילות פוחדים לישון,
מטים אוזן לכל צליל וקול.
והכל שקט, דממה.
מלחמה.
אבל הפעם על אמת,
כואבים את הפציעה הכואבת,
עוד מדממת.
הפצע פתוח,
בע"ה עוד יסגר במהרה,
הפעם אחת ולתמיד.
על זה כל אחד עוד יעיד.
והשמועות הולכות ורצות,
רק יותר מלחיצות,
את מי ששומע ואת מי שפחות,
למה להיות צמודים לחדשות?!
ואני פה מהצד, נערה מהמרכז,
יושבת וחוששת,
חוששת לעתיד, להמשך,
מה יהיה ואיך.
וכשהכל ייגמר? נחזור להיות כמו פעם?
לא. הכל ישתנה.
עם ישראל שעוד משהו בלב אצלו זז,
מאוחד.
