שלום, אני ליה, אני ילדה רגילה, עם עיניים בצבע ירוק-חום ושיער חום. אני תלמידה סבבה ויש לי די הרבה חברות, אבל לא תמיד זה היה ככה. זה הסיפור שקרה לי כשהייתי בכיתה ה'.
היה חם באותו היום, אני זוכרת, חודש אחרי תחילת שנת הלימודים. עמדתי כרגיל ליד הברזייה עם החברה הכי טובה שלי יעל. פטפטנו והשפרצנו מים אחת על השנייה. באותם ימים חשבנו שזה ממש כיף. ליעל יש עיניים חומות ושיער בלונדיני, היא מלכת הכיתה. לידינו עברה המורה ולידה הייתה ילדה שלא הכרנו. היה לה שיער חום, עיניים כחולות והמון נמשים וגם צלקת גדולה על הלחי, כזאת שרואים ממש מרחוק. הילדה הלכה בשקט מאחורי המורה, וראינו שהן הולכות לכיתה שלנו. חזרנו מהר פנימה. היינו הראשונות בכיתה כשהיה צלצול. הבנות רצו לכיתה והתחיל בלגן כזה של תחילת שיעור, עד שהמורה נכנסה, והילדה החדשה מאחוריה. בכיתה השתרר מיד שקט. כולן הסתכלו על הילדה החדשה, ובעיקר על הצלקת שלה. ואחת הבנות לחשה, אבל כולן שמעו: תראי, היא נראית ממש מוזר.
המורה התעלמה מההערה ואמרה לנו: "תכירו בנות, זו רוני והיא תלמידה חדשה בכיתה". המורה הושיבה את רוני ליד יעל. אני יושבת שורה מאחוריהן ומיד ראיתי שיעל לא מרוצה. היא הסתכלה על רוני במבט מוזר כזה, כאילו נגעלה מהצלקת שלה. חשבתי שראיתי לא טוב, והחלטתי לעזוב את זה. בהפסקה שלאחר מכן אף אחת מהבנות לא דיברה עם רוני. היא דווקא ניסתה לגשת לבנות אבל הן פשוט התרחקו ממנה. אני עמדתי בצד, לא ממש ידעתי מה לעשות. פשוט הסתכלתי על רוני ועל הבנות ואז על הבנות ועל רוני ונשארתי לעמוד במקום שלי ליד הברזייה, בלי לזוז. אחרי כמה דקות תפסתי את עצמי והלכתי לרוני שנראתה מבואסת ועצובה. שאלתי מה שלומה ודיברנו על השיעור שבדיוק הסתיים. הצעתי שנבנה ביחד דמויות מפלסטלינה. באותם ימים היינו משחקות די הרבה בפלסטלינה,
רוני הסתכלה עליי וחייכה חיוך קטן. היא ענתה בשקט: "כן". בכל ההפסקה ישבנו יחד והכנו צורות ומתברר שרוני די טובה בזה. דיברנו גם מדי פעם אבל זה היה מביך, כי לא ממש הכרנו.
שתי דקות לפני סוף ההפסקה יעל נכנסה לכיתה וראתה אותי ואת רוני יושבת יחד והיא הסתכלה עליי במבט מופתע ושאלה: "ליה! מה את עושה עם רוני?". לא הספקתי לענות וכבר היה צלצול. יעל התיישבה במקום שלה וכולנו שתקנו. ככה עבר היום, לאט מדי ושקט מדי וחיכיתי שהוא ייגמר.
בסוף היום יעל הציעה שנלך עם הבנות לפיצריה. הסכמתי למרות שלא היה לי נעים כי היא לא הזמינה את רוני. בדרך יעל ושאר הבנות דיברו על רוני ואמרו שהיא מכוערת ומוזרה. הם אמרו שהצלקת שלה מכוערת. שתקתי, לא היה לי נעים לרכל עליה ככה, אבל אז יעל שאלה: ליה, מה דעתך? כל הבנות השתתקו והסתכלו עליי. לא ידעתי מה לענות וגם קצת נלחצתי כי כולן הסתכלו עלי, אז אמרתי שהיא באמת מוזרה ומגעילה. בפנים ידעתי שזה לא נכון ושאני לא באמת חושבת ככה. בפיצריה לא היה לי חשק לאכול, ויעל שאלה אותי למה אין לי מצב רוח. עניתי שאני לא מרגישה טוב ושאני צריכה ללכת. היא אמרה לי תרגישי טוב וחזרה לדבר עם הבנות. בדרך הביתה צצו בראשי הרבה מחשבות. לא ידעתי מה לעשות, להישאר עם יעל? ללכת עם רוני? הרגשתי שאני כבר לא יודעת. כאשר הגעתי הביתה התרסקתי על המיטה. הראש המשיך להסתובב ממחשבות עד שנרדמתי.
ביום למחרת יעל הזמינה אותי ללכת יחד איתה לבית הספר ובדרך לא דיברנו על רוני והרגשתי שהכול רגיל. בהפסקה רוני שאלה אם אני רוצה לשחק איתה שוב אבל התעלמתי. הרגשתי רע עם זה, אבל לא רציתי לריב שוב עם יעל. היום עבר לאט אפילו יותר מאתמול. כשחזרתי הביתה אמא שלי ראתה שאני עצובה ומתוסכלת ושאלה מה קרה. סיפרתי לה הכול, על רוני והצלקת, על יעל והבנות. אמא שלי אמרה שאני צריכה לעשות מה שאני מוצאת לנכון. הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת. חשבתי על מה שאמא שלי אמרה אבל עדיין לא ידעתי מה אני רואה לנכון.
כשנכנסתי לכיתה ביום למחרת, המורה העבירה את רוני ליד תהל. היא כנראה ראתה שלא טוב לה ליד יעל. תהל בדרך כלל נחמדה לכולם, אבל הפעם היא עשתה לרוני פרצוף גועלי. חשבתי שכנראה יעל משפיעה על הבנות האחרות בגלל שהיא מקובלת כזאת ומלכת הכיתה. בהפסקה שיחקנו חיי שרה ורוני ביקשה להצטרף. הבנות לא רצו לצרף אותה אבל פתאום יעל הסכימה. היא לחשה לי ולעוד כמה בנות: "צירפתי אותה כדי שנוכל לזרוק עליה כדורים. מה אתן אומרות?" הבנות הסכימו. אני לא. פתאום הבנתי מה הדבר הנכון לעשות. הלכתי לרוני, אמרתי שאני מעדיפה לשחק איתה במקום אחר ואם זה בסדר מבחינתה וכך ישבנו בצד ודיברנו. רוני היתה נחמדה מאוד, התחברנו ואפילו קבענו ללכת לגלידה אחרי הלימודים. היא סיפרה לי איך קיבלה את הצלקת- מסתבר שהיא הייתה חולה וכדי להציל את החיים שלה היו חייבים לנתח אותה בלחי. בגלל זה היא הגיעה רק חודש אחרי תחילת שנת הלימודים. עד אז היא הייתה מאושפזת. המחשבות התרוצצו במוחי- זה לא ייאמן, היא כזאת גיבורה וככה הבנות מתייחסות אליה?
בהפסקה הבאה ישבתי עם רוני ודיברנו ואז יעל ראתה אותנו ביחד. היא שאלה אותי: "תגידי, את חברה של הסמרטוט הזו?". כן, עניתי בביטחון. מה הבעיה? "ליה, אני לא רוצה לוותר עלייך אבל את יודעת שזו בעיה". "את לא צריכה לוותר עליי", עניתי לה, ידעתי שגם אם אאבד את החברה הכי טובה שלי, זה יהיה בסדר מבחינתי. "אני חברה שלך ואני גם חברה של רוני". יעל הלכה ורוני הודתה לי. כאשר חזרתי למקום שלי, תהל שמה לי רגל ואמרה שזה היה בטעות. ידעתי שזה היה בכוונה אבל לא היה לי איכפת. בחודשיים הבאים הבנות הציקו לי ולרוני כמעט כל יום, זה היה סיוט. הבנתי איך מרגישות ילדות שעוברות חרם. באחד הימים אפילו שמעתי את יעל אומרת לבנות שצריך להמשיך כדי לשבור אותה. "היא לא תהיה חברה של הסמרטוט הזה", אמרה יעל לבנות בקול רם מאוד כדי שאשמע.
היו ימים שכמעט נשברתי וגם רוני אמרה שאני לא צריכה לשלם כזה מחיר ושאני לא חייבת… ושאני יכולה לחזור לחברות שלי. אבל ידעתי שזה לא בגללה ולא קשור אליה, ושבסוף הבנות יבינו. זה קרה במפתיע. יום אחד בהפסקה, כשרוני ואני עמדנו כרגיל לבד, יעל ניגשה אלינו. הייתי בטוחה שהיא באה להגיד איזה משפט מגעיל אבל כבר מרחוק היא אמרה שהיא רוצה להתנצל. היא הסבירה שסיפרה לאמא שלה את הסיפור ואמא שלה אמרה שזה לא בסדר ודיברה איתה על זה.
יעל אמרה שעכשיו היא מבינה שטעתה ושהיא רוצה לשנות את הדברים. רוני ענתה שקשה לה לסלוח אבל היא סולחת בכל זאת. וגם אמרה: "לא ממני את צריכה לבקש סליחה. אלא מליה כי היא הכי נפגעה פה". יעל התנצלה ואני סלחתי כמובן וחיבקתי אותה. הכול הסתדר וחזר להיות רגיל. עם יעל, הבנות וכמובן עם רוני שנכנסה לחבורה שלנו.
ואני? אני הרווחתי חברה עם לב זהב.
