במקלט הוא ישב, והתחנן לעזרה, אמר לחבר: "אחי תעשה משהו זה בא".
כמויות מחבלים, כאן בניר עוז, הולכים בוזזים, רוצחים ואונסים.
אבי שאג
אבי בכה
אבי נשבר
אבי צעק לעזרה
אבי נלחם, בשביל אמא יסמין, והאחיות קשת ותכלת.
הוא ניסה להגן עליכן, לשמור עליכן, אך ללא הצלחה.
ובאותו הבוקר, בשביעי, בשבת. יצאתי לריצה, ולא הבנתי מה קרה, מכל מקום הם באו, המחבלים. הפצמרים, הטילים, הכדורים הטועים.
מכל מקום הם באו. הם הקיפו אותי מכל כיוון.
אז רצתי ורצתי על חיי, וכמו משום מקום הגיע המלאך בלבן, הרי זהו אילן. שהתגייס לעזור, אותי הציל מהתופת והכפור.
הביתה חזרתי, לביתו של אילן, אך הוא הלך למקום רחוק מכאן.
חזרתי הביתה, לניר עוז, בלי אף אחד, בודד מאוד.
בלי אמא יסמין, אבא יניב, קשת ותכלת. מי אותי יציל?
דודה איילת, והמשפחה אותי מחבקים בחום ואהבה.
אך דבר אחד אבקש עכשיו, הדבר היחיד שעוד אפשר להציל.
התפילין של סבא, עוד בבית נחות, התפילין של אבא, עדיין בשבי.
אז החיילים של זק"א יצאו להציל את התפילין של אבא. תפילין שמספרות סיפור.
על סבא בשואה שהיה שם וראה, את כל המשפחה, שנטבחה, בלי זכר ותקווה.
ואבא לא כאן. ואמא גם לא. בלי תכלת. ובלי קשת.
רק אני נשארתי
לספר את הסיפור, של הילד מניר עוז. אריאל, שחגג בר מצווה, בלי אבא, אמא, ושתי אחיות. בלי הגיבור שהציל אותו מתופת ולהבות.
ואני כאן שליחה, מספרת סיפור, על אריאל.
שבכל יום מאמינה כך אני, מנסה לחייך, בשביל דודה איילת, בשביל שאר המשפחה.
ואריאל, אריאל, אתה גיבור המדינה.
אני יודעת, אתה אפילו לא מבקש אושר, רק טיפה אחת פחות של כאב. וקצת אהבה.
התפילין של סבא, עברו אל אבא, ועכשיו לאריאל.
