ברק פגע באדמה, בעוצמה חזקה שבלתי ניתן לתארה.
הוא השאיר פיסה חרוכה ויבשה, פיסה שלעולם לא תשוב.
ורגבי אדמה מאותה פיסה אבדו, ומחפשים את דרכם חזרה.
הסלעים התאחדו, הפכו ללבנה אחת בלתי חדירה.
ומעל פרחים החלו מלבלבים, מכל הסוגים והצבעים.
והפרחים מכסים הכול, ופני הסלע כבר לא נראים.
רוחות חזקות משתללות, רוחות שלא פסקו מאז אותו ברק.
והרוחות, הרוחות לוקחות את הפרחים, כמה שרק ניתן.
הן אינן מרחמות עליהן, והורסות וקורעות כל פרח.
קרעי הפרחים מכסים את מרבד הפרחים כזיכרון למה היה ולא ישוב.
ומכל מקום שממנו נלקח פרח, צצו עוד.
מכסים על היעדר הקודם בנחישות איתנה.
השמיים סוערים, והאדמה רועדת.
אך מדי פעם, שמש פורצת מבין העננים.
ואותם רגעי שמש נותנים את הכוח לפרחים להישאר איתנים.
השמש מביאה איתה תקווה,
תקווה לעתיד בהיר יותר,
תקווה לכך שאלו שאיבדו דרכם עוד יחזרו,
תקווה לכך שזיכרון אלו שאינם לא ימחה,
תקווה לאחדות גם כשהסערה תשכך,
תקווה לכך שנוכל להוריד את המגננות,
תקווה לשלווה,
תקווה לרוגע,
תקווה לימים טובים יותר.
וגם שהעננים מכסים הכול, והשמש אינה נראית,
עצם הידיעה שהיא שם, היא והתקווה שהיא מביאה איתה,
עצם ידיעה זו נותנת את הכוח להמשיך.
