בסך הכל רצינו לצאת מהשגרה, ולהנות זה לצד זה במסיבה שמי שידע שתיגמר ככה.
יירוטי הרקטות שהשאירו אחריהן עקבות עשן בשמיים, לצד כל שאר המלאכים שהצטרפו זה עתה. אלפי אנשים תמימים, חלקם בגילי, שרק השנייה רקדו לצידי, שחיוכם המתוח מאוזן לאוזן הפך בין רגע אחד לחוסר וודאות מוחלט, נשכבו אחד על השני ללא הכרה.
חלקם העמידו פני מתים כמוני, אך זה לא הספיק למחבלים שהיו אמורים לבצע בנו וידוא הריגה. הצעקות שנשמעו מכל עבר והרגישו כמו אפקטים בסרט אימה שאמור להיגמר ממש עוד שעתיים לכל היותר, ולאחריו אמורים לצחוק זה עם זה ולדבר על השחקן המפחיד ההוא. אך באותו רגע, ליבי היה מבול של רגשות לא פרופורציונליים שמתערבלים אצלי בגוף.
זה לא סרט אימה. ניסיתי להעיף את מחשבותיי הרעות המרצדות בראשי מהרגע שקלטתי את הסיטואציה, אך ללא הצלחה. ראיתי את חבריי, חלקם מכוסים בדם ושכובים על הרצפה כנגד כל אותם מבלי הנובה, חלקם רצים עם קליע בצוואר או ברגל, ומנסים לשרוד איך שאפשר וממה שאפשר. תתעוררי! זה לא חלום בלעות, זו המציאות שנקלעת אליה ועכשיו את שורדת כנגד כל הסיכויים. אך מנגד, גופי נכנע לכאב המיוסר ונתן לו לקחת עמו את נישמתי למעלה, במקומה הבטוח לצד כל אותם חפי הפשע שרק באו לבלות, לרקוד לצלילי המוזיקה המלטפת ששאבה אותנו לחיים ללא בעיות, להשתכר קצת ולחזור הביתה למציאות הרגילה החוזרת על עצמה יום ועוד יום.
ואילו גופי נשאר מוטל על הקרקע, שרוע דום מתחת למכונית שהייתה המפלט הראשון שעינינו יכלו לראות כנגד המסיבה שהייתה אמורה להיגמר אחרת.
עוד לא הרגשתי את החופש.
עוד לא מצאתי את התקווה האחרונה שתוציא אותי מאירוע הזוועות.
עוד לא ידעתי איך זה לגדול.
ובעוד כמה שנים, שאסתכל על היום הארור הזה אי שם בשמיים ובמבט לאחור, אשאל את עצמי, מפל אדם בת ה-27, איך הרגשתי בשנייה שמוחי קלט את המצב.
איך הרגשתי בשנייה שהבנתי שאני עומדת למות.
אך לעולם לא אדע עוד.
לעולם לא אוכל לענות.