יום רביעי. כיתה ד’. עדן יושבת בכיתה וכרגיל מרחפת.
המורה להיסטוריה פונה אלי ואומרת
“עדן קראי עמוד 153 שורה 72”
(אלו כנראה מספרים שלא אשכח…)
אני מתחילה להילחץ …
אבל חולשה אסור שיראו לכן עונה בביטחון
“לא רוצה”
אבל המורה מתעקשת ואומרת
“אני לא מבינה מה הסיפור הגדול לקרוא?!”
וליבי ניקרע לאינספור חלקים .
מה הסיפור הגדול לקרא?-
חשבתי לעצמי…
כן’ לי זה סיפור גדול לקרוא מול כל הכיתה!
אני בקושי יודעת לעשות זאת…
באמת שניסיתי אבל הגמגום בקריאה תמיד יישאר .
כל פעם לפני שאני קוראת אני נכנסת לדיאלוג פנימי:
להתחיל לקרוא ??? לא להתחיל לקרוא???
האם זה שווה מאמץ? זה לא שווה מאמץ?
ואני בוחרת להילחם ומתחילה –
מצרפת את האות הראשונה לאות השנייה יוצאת מילה
עכשיו למילה השנייה וווו אופס
המילים התבלבלו
לא נורא, אומרת לעצמי
ומנסה עד סוף המשפט
עובר זמן יותר מידי זמן…
ממשיכה, נלחמת
מנסה להבין מה נכתב
וווו אופס שוכחת מה נכתב בהתחלה
“עכשיו את מבינה מה הסיפור לקרוא?”
מהדהדת השאלה בראשי
והמורה שוב אומרת “קראי!” ולי אין ברירה
ואני ק ו ר א ת
ולמורה יש מבט של “יש ניצחתי בקרב”
אבל הקרב שלי רק מתחיל עכשיו !
מתחילה לקרא בביטחון
כי…. אם אראה חולשה…יצחקו …
כל הכיתה בדממה. מבוכה
אני מגמגמת את מה שכולן שורקות
המבט המובך של המורה והשקט של החברות
חדר עד עמקי נשמתי, אבל בקרב הזה אני מנצחת !
לאחר שני משפטים למורה לא נעים
והיא מבקשת שאעצור
אבל אני לא נכנעת ובקרב הזה אני מנצחת!
חולפות חמש דקות , חמש דקות של מבוכה
חמש דקות של בושה
חמש דקות של השפלה
חמש דקות של מלחמה
ו… סיימתי לקרא את הפסקה
יש ניצחון!
אני מרימה מבט חד וברוב חוצפתי שואלת את המורה
“מרוצה?”
והיא בולעת רוק וממשיכה בשיעור כאילו כלום.
לפעמיים מרגיש לי
שאני פרש בודד
כולם אומרים לי שאני לא לומדת
אבל הם לא רואים עם מה אני מתמודדת