מאחורי השקט (בעקבות השיר 'מרגרט אן')/ גילי אור הרמן

יומני היקר!
היום הזה לא שונה משאר הימים, שוב פעם לבשתי את הגרביים הארוכות שלי, שמגיעות לי עד הברך לפחות.
שוב השכנות הסתכלו עליי במבטים מוזרים, ואתמול, הגברת מקומה 4, שאלה אותי לשמי, לא עניתי לה.
פחדתי שהיא שואלת אותי כדי לצחוק עלי, או כדי לשמוע את קולי, ושוב פעם הייתי עצובה ומדוכדכת.
בבית ספר, שום דבר חדש לא קרה, אף אחד לא התייחס אליי, הילדים חושבים שאני אוויר, לא, בעצם אוויר זה לפחות משהו שהילדים יודעים שהוא קיים, אצלי זה לא ככה, אצלי זה נראה שאני רואה ואינה נראית, אני חושבת שהם לא עושים את זה בקטע רע כדי לפגוע בי, הם פשוט לא שמים לב כמה זה פוגע ומעליב שאף אחד לא מתייחס אליך, לא מודע לקיומך.
איך אני מקנאה בילדים שיש להם מה לעשות בהפסקה, לשחק ולשמוח, הייתי נותנת הרבה בשביל הפסקה אחת ויחידה להרגיש את התחושה הנפלאה הזאת שמאפשרת לך לשמוח, לצחוק, ואולי אפילו לחייך.
כי היום בהפסקות אני מסתכלת בצער בילדים שמשחקים ,עם כל כך הרבה שמחת
חיים, ומבינה כמה המצב הזה רחוק ממני.
השכנות תמיד שואלות את אמי, למה אני לא מדברת, פעם שמעתי אותן חושבות (בקול..) האם אני אילמת, אבל הן לא מבינות, שדווקא האנשים שהכי שקטים, הם האנשים שהנפש שלהם מדברת הכי הרבה, והנפש שלי, צועקת! היא צועקת את תחושת הבדידות שלי, הדיכאון שלי, חוסר הביטחון העצמי שלי, בחיי היום יום.
ויותר מכל את הכאב הישן שלי. הלב, שעדיין לא התרפא מן העלבונות שהוטחו בו פעם, סתם כך, ללא סיבה, שעדין לא התרפא מתחושת החרדה, מהתחושה שאי אפשר
לתת אמון בבני אדם. מהתחושה שאני פשוט לבד בעולם, כל כך הרבה אנשים סביבי, אבל בעצם אין אף אחד שבאמת דואג לי חוץ מאמא, ואף אחד לא מבין או מתאמץ להבין לב מסובך ומלא בבעיות כמו שלי.
אני מקווה שזה יסתדר, כי הרי בסופו של דבר, אני מאמינה, שיש סיבה לכל הבעיות האלו, יותר מזה, אני מרגישה שהקשיים האלו בונים אותי ואת האישיות שלי, את מי שאני, ואני יותר ממקווה, שיום אחד יהיה לי אומץ לגשת לחברים בהפסקה ולשחק איתם, יהיה לי אומץ לענות לשכנות על השאלות שלהן.
שיהיה לי אומץ להודות שטעיתי ביחס שלי לעולם ולבני האדם. מה שאני הכי צריכה ורוצה לקבל זה אומץ, כדי שאוכל לעשות מעשים גדולים בחיים ולהשפיע על עולמי.

הלוואי.
מרגרט אן, 1995