ההר שותק
עציו נעים בניצוחה של הרוח הקרירה
הרוח ההודפת שעוטפת את הבירה
והעננים שטים מעליו
תופסים לאוויר את המרחב
והאוויר מצידו – חנוק, מחניק
כבר שנה שלמה שהוא מחזיק
ההר שותק
שקט מהול בגבורה עטופה בדגל
שוחק את המילים לכדי צבעים וסמל.
בחיבוקו של ההר
מנתב הגעגוע את דרכו החדשה,
בחיבוקו של ההר
מלטפת האמונה את התקווה המתישה.
ואדם שבור עומד מול אבן, טבוע בגעגוע
מרכין ראשו אל ים של זכרונות
ולב קרוע
ההר שותק
כבר אין לו מילים
שוב משפחה שבורה
ושרשרת של דגלים
ולבו של ההר רוצה לקמול
כי אותו הדבר
קרה גם אתמול
עיניו שמסונרוות מאור המסירות
דומעות בעוז מול כובד המציאות
ההר מחכה
ומחכה
ועוד משפחה עולה, ועוד גיבור נטמן
שוב החושך מקהה את תנועת הענן
אנשים לא מפסיקים לבוא
לעלות אליו, אל הר חרבו
אל הר שהוא גן עדן, הר שהוא גיהנום
שהיה, ויהיה כאן תמיד, ובעיקר היום
ההר שותק
מול הרוח הירושלמית הקפואה
מול השידור החוזר של שיירת הדגלים
היום הר הגבורה שותק
אין לו מילים.
