יומנה של מרגרט אן
יום שלישי יא בחשוון ה'תש"י
לילי היקרה,
כבר המון זמן לא כתבתי לך, ואני רוצה לידע במשהו שקרה לי לפני שבוע,
לפני שבוע "חבריי" לכיתה לעגו לי על לבושי, משהו בי רצה לצרוח עליהם שיסתמו את פיותיהם, אבל כאילו גופי נדם, לא יכולתי להזיז שריר בתוכי.
מה אני אמורה לעשות?
אף אחד בכיתתי לא בא לעזרתי, הרגשתי כל כך מבוישת וקטנה לעומת חבריי. שעד סוף היום לא הוצאתי אפילו ציוץ.
גם המורים בבית הספר לא עוזרים לי במצבי, אני מרגישה בודדה כל כך, (ומזל שיש לי אותך, לילי שלי, בלעדייך לא הייתי מתפקדת) הוריי אוהבים אותי, אבל מה הם יכולים לעשות נגד אנשים?
השכנות וה"חברים" שואלים: למה אני מוזרה?
לילי, את רוצה שאספר לך את סודי הגדול?
טוב, אני אספר לך, ותקשיבי טוב טוב למה שאני מספרת, לפני כ-5 שנים התרחשה מלחמת העולם השנייה, הייתי אז בת 8 ואחותי הקטנה הייתה בת 6, אני, אחותי והוריי התחבאנו בבית במקומות מחבוא שאבא מצא לנו.
הוריי התחבאו במחבוא אחד, ואני ואחותי התחבאנו במחבוא אחר. יום אחד פרצו לבייתנו המון חיילים נאצים (ימ"ח שמם), הם דפקו על הדלתות, ארונות וקירות כדי למצוא יהודים מתחבאים, בסוף הם מצאו אותי ואת אחותי ודחפו אותנו החוצה, הוריי לא יכלו לעשות כלום נגדם אז הם נשארו במחבואם עד שכל החיילים יצאו.
ניסיתי להרגיע את אחותי בזמן שגררו אותנו לעגלה שבה היו עשרות יהודים, אבל היא מאנה להתנחם, אני נראיתי גדולה לגילי ו"השליכו" אותי למחנה עבודה נאצי, אבל אחותי הייתה בין אלה שלקחו ל"מקום אחר".
(כל הילדים שהיו מתחת לגיל 10, היו לוקחים ל"מקום האחר")
כל כך דאגתי לאחותי שחשבתי שעוד שנייה אני אתעלף, הדבר האחרון שאמרתי לה היה: "לא משנה איפה תהי, אני תמיד אני אהיה איתך".
ואז לקחו אותה משם, ומאז לא ראיתי אותה יותר.
במחנה העבודה גילחו לנו את השיער ובגלל זה מאז אני אוספת את השיער לקוקו צמוד, עבדנו מבוקר עד ליל, אני חושבת שאולי היה לנו שעה לישון כל יום!
למזלי, אני הגעתי למחנה עבודה בסוף המלחמה אז הייתי שם בערך רק 3 חודשים, אבל הזיכרונות עדיין רודפים אותי.
בסוף המלחמה פגשתי את הוריי, זה היה רגע כל כך מרגש, אבל השמחה לא הייתה שלמה: רציתי את אחותי בחזרה, רציתי לחבק אותה וללטף את שערה החום היפיפה, מאז שלקחו אותה ממני, משהו בי נשבר.
בגלל מה שקרה לי אני לא מסוגלת להוציא הגה, ובגלל הבגדים המזעזעים שהכריחו אותנו ללבוש אני לובשת בגדים ארוכים.
משהו בי רצה להאמין שאחותי תחזור אבל חלק אחר אומר לי שהיא לא תחזור לעולם, אני והוריי עברנו דירה ולא רצינו לספר את "סיפורנו" לרבים, רצינו לחיות חיים חדשים בלי מבטי רחמים וכל מיני דברים כאלה, אז עד היום אני שומרת לעצמי את סיפורי הנורא, כולם רוצים כמובן לדעת למה אני כל כך מוזרה: לובשת בגדים ארוכים, שקטה ותוך כדי כך, גם ממשיכה להיות מנומסת, אבל אני לא מסוגלת לספר ולחוות את חוויותיי שוב.
כולם מתרחקים ממני כאילו אני נגועה במחלה בגלל מוזרותי,
עכשיו את מבינה למה אני מוזרה?
זה סודי הגדול, סיפורי הקשה.
נראה לי שנסיים להיום, הזנתי אותך ביותר מדי פרטים מזעזעים אז לילה טוב.
שלך, מרגרט
תגובה אחת
וואי הלליה איזה נדיר😍😍
זה יצא מושלם ברמות מטורפות🥰🥰