עניין של זויות / עידו מרום

חמש וחצי בבוקר. השעון המקולל שלי שעוד שניה נשבר מכל הפעמים שזרקתי אותו על הקיר בעצבנות, מקים אותי. אני בקושי יכול לשמוע מאז שיש לי חור של כדור באוזן, מנסה לא לאבד תקווה, אבל על מי אני עובד, כל יום אני רק יותר ויותר מדוכא. ירדתי למטבח. אני מכין משוקשקת במחבת היחידה שיש לי שדוד שלי הביא לי ביום החתונה. אני מתגעגע לימים שבאמת הייתי שמח, לפני שנכנסתי לעבודה המקוללת הזאת. אני יושב בלחץ, שותה את הקפה שלי ואוכל את החביתה הכי גרועה שאי פעם טעמתי. "בעוד כחמש עשרה דקות יש לך פציינט", סירי מתזכרת מתוך הפלאפון ששכחתי להטעין אתמול בלילה וכרגע שורד על שישה אחוזים בלבד. אני רץ למקלחת. זה הרגע שכל המחשבות מציפות אותי, הנקודה הכי נמוכה ביום. אני רואה את האוזן שלי במראה. למרות כל הטיפולים עדיין יש שם חור ענקי. אני ממהר לצאת כי עשיתי הסכם עם עצמי שאני לא נותן למחשבות האלה מקום. אני מתלבש ונוסע למשרד שלי. "נתנאל, הלקוח כבר כאן", אומרת המזכירה שלי. אולי אני יכול להמציא תירוץ? לא, אני צריך להתייחס לזה כמו מבוגר ולומר את האמת. "סליחה שאיחרתי, עזרתי לילד שלי להתארגן לבית ספר". הייתי צריך לומר את האמת… מה שהופך את השקר ליותר גרוע זה שאין לי אפילו ילד. אני גר בדירה עלובה בשדרות שקיבלתי מההורים, אשתי עזבה אותי לפני ארבע שנים אבל התגרשה ממני רק לפני שנה, ורוב החברים שלי מתו בקרב. רק יאיר תמך בי, ואיך אני התנהגתי אליו בחזרה? כמו אפס. אני איש נוראי. "לא נורא, גם לי יש ילדים, אני מבינה איך זה, פשוט אני צריכה מישהו לדבר איתו, התקופה לאחרונה הייתה די קשה…" היא אמרה. היא נראית בשנות הארבעים לחייה, שיער שחור עם כיסוי ראש וחולצת פסים בצבעים כתום-צהוב. "כמובן, נתחיל?" אמרתי, מסמן לה עם האצבע להיכנס לחדר שלי.

"זאת הפגישה הראשונה שלנו ביחד, בואי תספרי לי על עצמך קצת", אמרתי. היא פותחת את הפה ואני כבר מרגיש שאני הולך לבכות הלילה. "אני מרים, יש לי שתי ילדים יואבי ותמר, איבדתי את בעלי בקרב לפני חודש ואני לא מצליחה להתמודד עם זה, אני צריכה גם לדאוג לילדים שלי כי אין עוד מישהו בבית עכשיו. חברה מהעבודה נתנה לי את הטלפון שלך". אני רואה אותה פותחת את הפה לומר עוד משהו ואז ישר מתחרטת וסוגרת אותו בחזרה. וואו. אני מנסה לחשוב על משהו לומר. למה בכלל החלטתי להיות פסיכולוג? בקושי יש לי ידע, רימיתי בכל המבחנים בתואר השני. למה חשבתי שאני יודע איך לעשות את זה?. ״אני מבין. מה שעובר עליך מסובך ומתסכל, אבל בואי ננסה לחשוב על דברים טובים. בן כמה אמרת יואבי?" למה שאלתי את זה? אני הפסיכולוג הכי גרוע בעולם. היא לא באה לכאן בשביל לדבר על דברים אחרים, היא באה לקבל עזרה! אני אומר עוד כמה דברים חסרי משמעות, שלא יעזרו לה בשום צורה להתמודד עם מה שהיא עוברת. לפחות אני לא צריך לדאוג עכשיו ולפנות את הלו"ז שלי לעוד תור בשבועיים הקרובים…

שבועיים עברו וצדקתי. פציינט חדש. בחור צעיר מעוטף עזה. הפעם אני מתקלח בלי שום מחשבות רעות. אם לומר את האמת, בלי מחשבות בכלל. אני נוסע למשרד ושם לב שיש לי עוד שעה. אני מחליט לעשות סיבוב בשכונה לראות מה חדש. למרות שקפוא בחוץ ואין לי סוודר, אני עדיין ממשיך.

מתחיל לרדת קצת גשם אבל הוא פוסק אחרי חצי דקה. אני מתהלך באותם המקומות שהלכתי בהם כשהייתי ילד. אותו עץ שאני וחברים שלי זרקנו עליו אבנים כדי לנסות ולפגוע בפירות, אותן נדנדות שבורות שלא תקנו כבר עשרים שנה, כאילו שום דבר לא השתנה. אני מתחיל לשמוע קול עמום של צחוק ילדים. זאת שכונה די שקטה ואף פעם לא ראיתי בחלק הזה של העיר ילדים. אני מסתובב ורואה מסיבת ילדים בחצר. שלט ״מזל טוב לנועם בן 5" בצבע הצהוב הכי זוהר שראיתי בחיי. ילדים מלאים בשמחה. זה מחזיר אותי לתקופה שהייתי בגיל הזה. לא היה לי אכפת משום דבר, רק לצאת עם החברים שלי, לטייל, לקפוץ, לשיר, לרקוד. רק לשמוח. ופתאום אני חוזר לשם. אני בן שש, ההורים שלי עדיין בחיים, כל הכיתה מגיעה אלי הביתה. אבא מכין נקניקיות שנהרסו. כדי לכפר הוא קונה פיצה. הייתי עם יאיר, הוא נשאר אחרון אחרי שכולם חזרו הביתה. אנחנו מסתובבים ברחוב ושומעים את ההורים שלי צועקים אחד על השני, לא התרגשתי כי הם אמרו לי תמיד שכשזה קורה זה סתם משחק. האמנתי להם. איזה עוד ברירה הייתה לי? בום. אני חוזר למציאות. להווה. אני כנראה עומד ברחוב מעל עשר דקות כי הרגליים שלי כבר רדומות. בזוית העין אני קולט שני ילדים הולכים ברחוב מדברים על צעצועים ומכוניות, ואני פשוט עומד ומסתכל אליהם. לרגע הסטתי מבט והם נעלמו. לאן הם הלכו? אני מסתכל בשעון שסבא שלי נתן לי בגיל אחת עשרה לפני שהוא נפטר, שלמרות כל השנים עדיין עובד. אני מציץ לשבריר שניה וקולט את השעה. "אוי, הפציינט כבר מחכה", אני אומר לעצמי. אני ממהר למשרד ורואה אותו יוצא. אני מתנצל בלי הפסקה ואנחנו חוזרים פנימה למשרד. "סליחה על האיחור, אני ממש מצטער", אני חוזר ואומר. "אל תדאג אני מכיר את הפקקים״, הוא אומר בקול רגוע וחיוך מתוח על פניו.

"תספר לי על עצמך". "אני רון, חייל בקבע, ובשנה האחרונה כולם אמרו לי ללכת לפסיכולוג, הסכמתי רק בשביל להרגיע את אשתי, אמרתי ננסה פעם אחת", הוא אומר. עוד פעם עם חיוך. "אוקיי, השנה האחרונה כנראה הייתה קשה עליך. אמרת שאתה בקבע, אני מניח שראית או הרגשת דברים שפגעו בך נפשית?", אני אומר בזמן תוך כדי שאני מנסה לקלוט אותו קצת לעומק. "קשה לי לדבר על זה אבל…״ "לא אל תדאג, אם קשה לך אנחנו יכולים להתקדם לאט". בטעות קטעתי אותו באמצע. איך אחרי תואר בפסיכולוגיה אני עדיין גורם לכולם להרגיש לא בנוח לידי? ״זה בסדר, התחלתי לספר לך שבמלחמה איבדתי את אח שלי שאול. שירתנו ביחד שלושים שנה ולפני כמה חודשים איבדנו אותו בקרב", הוא אומר. בשלב הזה רוב הלקוחות שלי מתחילים לדמוע, או לפחות לקחת נייר. אבל הוא רק לוקח נשימה עמוקה, מזדקף וחזר לחצי חיוך שלו. דיברנו קצת. אני זורק לאויר כמה מילים חסרי משמעות כמו שאני אומר לכל פציינט אחר, ואז… זה מוזר. בשלב הזה בדרך כלל הם שמים לב לזה שאני לא עוזר להם והם מגלגלים עיניים או פשוט קמים והולכים. אבל הוא, הוא נראה ממש מרוצה ממני ולוקח ללב את מה שאני אומר. הוא מקשיב. איך הוא כל כך חיובי? אני מסתכל על השעון ורואה שנגמר לנו הזמן. "לצערי נגמר הזמן, אמרת שבאת לביקור חד פעמי ואם להיות כנה, אתה באמת לא צריך אותי. היה מעולה, אני מקווה שגם לך, המשך יום טוב״, אני אומר בביטחון. לידו אני מרגיש איך עולה לי הביטחון. מוזר. ״היה מצוין, תודה רבה״, הוא אומר ולוחץ את ידי. ״אבל כמו שאמרת אני באמת לא צריך טיפול, אתה יודע, כשאמא שלי…", הוא עוצר. "בעצם סליחה, כבר נגמר הזמן, אני אלך". הוא אמר וקם. "לא, לא, תמשיך, אל תדאג לגבי הזמן", אמרתי. ״תודה, אז כמו שאמרתי, אמא שלי הייתה אישה חזקה, היא התמודדה עם בעל שמת מסרטן, פיטורין מהעבודה, ושני בנים שהולכים לשדה הקרב בלי לדעת עם הם בחיים או לא, אבל היא תמיד שמרה על החיוך שלה, לא משנה מה. לפני שהיא מתה היא אמרה לי, תמיד כשאתה חושב שאין תקווה, תזכור שכל השורשים שלך מסתכלים עליך מגן עדן ותומכים בך, גם אם אתה לא שומע אותם, הם בלב שלך. ומאז התחלתי להסתכל על המציאות אחרת. כשאח שלי נפטר בכיתי מלא אבל ידעתי שהכל קורה לטובה, גם אם זה לא נראה, כל מה שאני צריך לעשות זה להסתכל על המצב מנקודת מבט אחרת". פתאום הוא לוקח את הדברים שלו, אומר לי תודה על הזמן שלי, והולך לדרכו.

שבוע עבר ואני עדיין חושב על הדברים שלו. להסתכל על הדברים מזווית אחרת. אולי אשתי התגרשה ממני בגלל שלא היינו שמחים יחד ורק הקדמנו תרופה למכה? אולי באמת כל הדברים 'הרעים' שקרו לי היו עם סיבה? אולי יש לי סיכוי לשנות את החיים שלי, אבל באמת? אני מכין לי קפה נוראי, אבל אני צריך משהו שיתן לי אנרגיה. אני מדליק את המחשב ומחליט לעשות את התואר השני מחדש. אם אני פסיכולוג, לפחות אני אעשה את זה כמו שצריך, בלי לרמות הפעם. אני מגיש קורות חיים לאוניברסיטה העברית וסוגר את המחשב. יורד לקומה התחתונה בבניין. פתאום קולט את האופניים שלי שלא רכבתי עליהם שנים. מחליט לצאת לרכיבה. התקשיתי קצת ונפלתי, אבל מסתבר שזה נכון מה שאומרים, לא באמת שוכחים איך לרכב על אופניים.

אני רוכב לבית הורי. עבר זמן רב מאז שביקרתי שם בפעם האחרונה. מרחוק מריח את הבישולים של אמא. ככה זה, כל יום רביעי מרק בצל. אני לא יודע למה רביעי, למה מרק, למה בצל, אבל יש. אני מחבק את אמא שלי, אבל הפעם עם רגש. לא ניסיתי להתחמק כמו בדרך כלל, הפעם באמת אני נהנה לחזור. אבא שלי יורד במדרגות, שמח שהגעתי. אנחנו יושבים ושותים קפה בזמן שחיכינו למרק ומפטפטים. כשנגמר היום אני אומר תודה ורוכב חזרה הביתה. חוזר עם קופסא מלאה במרק וחיוך. ועם מספר טלפון של מישהי שאמא מכירה ואמרה שכדאי לי להכיר. אמרתי לה שזה לא מתאים ושאני במערכת יחסים. שיקרתי. בבית אני חוזר למחשב ועובר על המיילים.  ״נתנאל היקר, אנחנו מצטערים לבשר לך ש..״. באסה. כנראה לא הייתי משתלב שם גם ככה. אני שולח קורות חיים, הפעם לאוניברסיטת בן גוריון, וסוגר את המחשב. בזווית העין קופץ לי המספר שאמא הביאה לי. חשבתי לעצמי מה כבר יכול לקרות? שבוע לאחר מכן הגיעה התשובה מהאוניברסיטה. התקבלתי. דיברתי עם אותה אחת. קראו לה נוגה. בשבוע האחרון חיזקתי את הקשר עם הוריי והתפטרתי מהעבודה. עד שאין לי תואר שני נקי, אני אעבוד באיזה סופר או משהו. ככה החלטתי. והכל מרגיש מעולה.

שלוש שנים אחרי הצעתי נישואין לנוגה. השלמתי את התואר, הפעם בלי רמאויות. אני פסיכולוג אמיתי בירושלים ומרוויח הרבה כסף. אמא שלי הלכה לעולמה, אבל עד היום אני זוכר מה אותו פציינט אמר לי, להסתכל אל המצב מזווית אחרת. ומאז זה מה שאני בוחר לעשות. נכון שהתאבלתי עליה,  אבל החלטתי שעדיף לחייך על החיים שלה מאשר להתעצב על המוות שלה. הכל עניין של זוויות.