הנה זה קורה שוב, חשבתי לעצמי, והחרדה אפפה אותי בן רגע. התקשיתי לנשום. לפתע, הכל נראה קודר. השמיים נדמו כאפורים. העננים היו הסוהרים ואני הייתי אסיר תחתם. טמנתי את ראשי בין ידיי והסדרתי את נשימתי. המצב שלה עדיין יציב. היא לא נפטרה. היא לא מתעוררת. פשוט יציב. הגיתי את המילה בפי. טעמה היה מר. פלטתי נשימה נרעדת אחרונה ושבתי לשאר התלמידים בהפסקה. הם היו מקובצים תחת צילם של העצים במדשאות רחבות הידיים. היום היה קיצי ובהיר. חייכתי חיוך קטן והשתלבתי ביניהם. פטפטתי עם כמה מהם על המורה המחליפה, על משחק הכדורגל האחרון ועל התלמיד החדש. אבל חיוכי המזויף החל לצרוב, והקור בקרביי התפשט. וכשהשיעור התחיל, והתלמידים פנו באנחות לשיעור, טיפסתי מעל השער ושבתי לביתי. וכתמיד, הארגז עם המכתבים שכתבתי לה היה מונח במיטתי. הבטתי בערימה שהלכה והצטברה לה בשנה האחרונה. הדלת נפתחה בחריקה מבשרת רעות ואמי נכנסה הביתה. היא הביטה בי במבטה המאוכזב. ״חמוד, אני יודעת שזה קשה. אבל אתה לא יכול לצאת מבית הספר סתם כך.״
גוש עמד בגרוני. רציתי לפלוט בבת אחת את כל הטענות שאצרתי בבטני בתקופה האחרונה. שהיא בכלל לא מבינה. שהיא רק מעמידה פנים שאכפת לה ממנה. שלא באה לבקר יותר מפעמים ספורות. שבשבילה היא כבר בר מינן. במקום זאת, הנהנתי בצייתנות. אמי חייכה בשביעות רצון ופנתה לחדרה.
לנשום. לשאוף. לנשום. לשאוף.
לקחתי את המפתחות לרכב, ויצאתי בלאט מביתי. נכנסתי לרכב. אחזתי בהגה כגלגל הצלה. רגלי רעדה על דוושת הגז.
לנשום. לשאוף. לנשום. לשאוף.
נכנסתי לחניית בית החולים. ״באתי לבקר את חנה.״ ״תיאלץ לחכות כמה דקות עקב עיכובים – .״ חשקתי את שיניי.
לנשום. לשאוף. לנשום. לשאוף.
פתחתי את דלת חדרה. וכתמיד, אחותי הקטנה שכבה שם, חוטי האינפוזיה סובבים אותה כקורים דקיקים – והיא במרכזם, כמו היפהפיה הנרדמת שמעולם לא התעוררה.
לנשום. לשאוף. לנשום. לשאוף.
כעבור עשר שנים
אשתי פקחה את עיניה, מקיצה מתרדמה. עיגולים שחורים הקיפו את עיניה, אך חיוכה הרחב והתשוש היה בולט מהם. ביד אחת ליטפה את בטנה ברכות, ואת השנייה נתנה לי. החזקתי אותה. נדמה היה לי שחששתי יותר ממנה. חששתי שישתבש משהו. האחות חזרה, התינוקת בידיה. היא העבירה לי אותה. מצמצתי כדי לסלק את הדמעות. ״איך תקראו לה?״ שאלה בסקרנות האחות. אשתי ואני החלפנו מבטים. ״חנה. חנה יעקבי,״ אמרתי בהחלטיות.
