זו הייתה שעת בין הערביים, ושקיעה עוצרת נשימה ירדה על העיירה. השמש כבר כמעט נעלמה, והשמיים נצבעו בוורוד וכתום בהיר. הקיץ אמנם כבר הגיע, אך מזג האוויר התקרר בערבים האחרונים, ורוח נשבה. בזמן שהשמש כבר החלה להיעלם בתוך הים, בקומה השנייה של הבית הצהוב אשר נמצא בקצה העיירה, ישבה הַארְפֶּר על יד שולחן הכתיבה הקטן שבחדר השינה שלה. היא הביטה אל הנוף הנשקף מהחלון שמעל השולחן ושקעה בהרהורים על אהוב ליבה הרחוק ממנה.
'הו, אם אֵנְדְרוּ רק היה כאן איתי…' חשבה לעצמה. 'זה כל מה שהייתי מבקשת לו כוכב נופל היה שואל אותי למשאלת ליבי.'
היא החזירה את מבטה אל דף הנייר הריק המונח על השולחן ונאנחה. למה היא כל-כך גרועה בלנסח את רגשותיה? היא אוהבת את אנדרו בכל ליבה, אך מרוב שאהבתה אליו כה גדולה, היא איננה מצליחה לתאר אותה במילים. בעוד שבוע זהו יום ההולדת הראשון של אנדרו שהם לא יחגגו יחד מזה שנים, והיא רוצה לכתוב לו מכתב מרגש, אך רגשותיה נתקעו במחסום. יש בה המון רגש, אך הוא מתקשה לצאת החוצה. היא לקחה בידה את העיפרון והחלה לכתוב את הניסיון השמיני שלה:
"אהובי שלי, רציתי לומר שאני מתגעגעת אליך המון, וחושבת עליך יומם וליל. אני ממש מצטערת שלא הצלחתי לנסוע אליך ושאתה חוגג את יום הולדתך לבד. אני ממש מצטערת ומתגעגעת אליך המון."
הארפר הניחה את העיפרון וקראה. 'זה נורא!' כעסה על עצמה בליבה. 'חזרתי על אותן מילים יותר מדי פעמים!' היא קימטה את הדף והשליכה אותו לרצפה. היא הוציאה עוד דף מהערמה ולקחה את העיפרון בידה. 'קדימה הארפר, את יכולה! את לא צריכה לשרוד יממה על מאדים, זה בסך הכל לכתוב מכתב.' פתאום, שמעה הארפר את קולו של אנדרו. זה כמובן לא הגיוני, מכיוון שאנדרו נמצא כעת עשרות קילומטרים ממנה, אך בתוך ראשה היא שמעה את קולו בבירור. הוא אמר לה כמה שהוא אוהב אותה ושממש בקרוב הוא מגיע. מיד היא החלה להתייפח ונמלאה בגעגועים אדירים אל אהוב ליבה שלא ראתה כבר חודשים. עיניה הפכו לנהר גועש, ויחד עם הדמעות, זרמו גם המילים. מילים בלי סוף נשפכו ממנה בשצף קצף, ומילאו את הדף. לבסוף, כשדמעותיה נרגעו, הפסיקה הארפר את כתיבתה וקראה את המכתב:
"אנדרו אהוב שלי. יש בפי יותר מדי דברים שבהם אני רוצה לשתף אותך, אך אתחיל בבקשה: אנא ממך, סלח לי על שלא הצלחתי לנסוע אליך, ועל שאתה נאלץ לחגוג את יום הולדתך אי-שם לבד.
אני באמת מצטערת על כך בכל ליבי, והדבר היחיד שאני רוצה כעת זה להיות לצידך. אני מרגישה אליך געגוע כל-כך חזק, כמו שלא הרגשתי בכל ימי חיי. אני גאה בך על שאתה מגשים את חלומותיך, ולא מוותר לעצמך. אני אוהבת אותך, והלוואי והיו די מילים כדי לתאר את רגשותיי אליך. אני מאחלת לך לכבוד יום הולדתך את כל האושר שיש בעולם הזה. מגיע לך לקבל כל טיפת טוב שקיימת עלי אדמות, והלוואי שהאל תמיד יהיה לצידך. זכיתי להכיר את האדם עם הלב הכי גדול שיש, ויש בך תעצומות נפש שלא ידעתי שבכלל קיימות. אני רק מדמיינת אותך, את הטוב הטהור הזה שיש בך, ונמלאת אושר פנימי עצום. אני כבר חודשים מתפללת לאלוהים שנצליח להיפגש, ולאחרונה יש לי הרגשה חזקה שבקרוב זה יקרה. אני אוהבת אותך מכאן ועד אינסוף,
וכל יום שעובר עליי בלעדיך הוא כמו עוד אבן גדולה בלב.
שלך לנצח: הארפר."
היא סיימה לקרוא, חייכה לעצמה בסיפוק ונשענה לאחור.
זהו. זה זה. זה הניסוח המושלם. היא כתבה תאריך בראש הדף, קיפלה אותו והכניסה למגירה שבשידת העץ הקטנה ליד מיטתה.
'אולי אצא לטיול קצר?' חשבה הארפר. היא פתחה את החלון כדי לבדוק את מזג האויר, ומשב רוח קריר ליטף את פניה. בזמן שהחליפה את חולצת הגולף הארוכה שלה בחולצת טי קצרה שקנתה אמש, חשבה לעצמה: 'מעניין מה אנדרו היה אומר על החולצה הזו…' היא הוציאה מהארון סווטשרט דק, קשרה אותו סביב מותניה ונעלה נעלי ספורט. היא ירדה למטבח, מילאה מים קרים בבקבוק ויצאה החוצה. זה היה ערב נעים במיוחד, ושקט מרגיע ירד על העיירה. הארפר נעלה את דלת הבית, שמה את המפתח במחבואו הקבוע מתחת לשטיח הכניסה ופנתה בשביל המוביל אל מחוץ לעיירה. היא הלכה לאיטה והרהורים על אנדרו לא הרפו ממנה: 'מעניין מה הוא עושה עכשיו… או מה השעה אצלו… ואיפה הוא בכלל?' בשנה האחרונה הסתובב אנדרו בכפרים עניים באפריקה ועזר לילדים חולים. כשעברה הארפר את שלט הכניסה לעיירה, חלפה על יד ביתם של לוקאס ומדיסון – הזוג הצעיר שעבר הנה בתחילת השנה – ראתה את מדיסון יושבת במרפסת וסורגת. היא נפנפה לה לשלום והמשיכה בדרכה. היא הקיפה את העיירה בריצה קלה, ואז פנתה בשביל בו התחילה, והתקדמה לעבר הבית. כשהגיעה, ראתה את גְּרֵייס קוּפֶּר, חברתה הטובה שגרה בבית ממול, עומדת על יד הדלת ומחכה. "גרייס? הכל בסדר?" שאלה הארפר.
גרייס קצת התמהמה. "האמת היא שלא ממש…" אמרה לבסוף.
"את רוצה להיכנס לשתות משהו?" הציעה הארפר והוציאה את מפתח הבית ממחבואו מתחת לשטיח.
"אני אשמח." אמרה גרייס והן נכנסו. כשהארפר הניחה את בקבוקה בכיור, והוציאה מאחת המגירות שתי כוסות זכוכית, התיישבה גרייס על כיסא ליד השולחן הקטן במטבח. "יש קפה, מים, תה, מיץ תפוזים שסחטתי הבוקר, מה תרצי?" שאלה הארפר.
"תה זה מצוין, תודה." אמרה גרייס והביטה בתמונות התלויות על קיר המטבח. היו שם בעיקר תמונות של הארפר ואנדרו יחד – מטיילים, בבית, מהצעת הנישואין, מיום חתונתם – ושכגרייס ראתה אותן הרגישה כאילו מישהו נעץ לה סכין בלב. ואז היא ראתה תמונה של כלבה קטנה וחמודה. "מי זאת?" שאלה והצביעה על התמונה.
"אה, זאת דייזי. אנדרו נתן לי אותה במתנה לאחר שהתארסנו."
"מעולם לא ראיתי אותה…" אמרה גרייס חצי לעצמה.
"כן, זה היה בבית הקודם שלנו. היא ברחה יום אחד ונדרסה." אמרה הארפר בעצב. היא הוציאה כמה עוגיות מהצנצנת, שמה אותן בקערה קטנה והגישה את העוגיות וכוסות התה לשולחן. היא התיישבה מול גרייס ושאלה: "אז מה קרה?"
גרייס השפילה את עיניה. איך היא יכולה לספר דבר שכזה לחברה הכי טובה שלה?
"הכל בסדר?" שאלה הארפר בפנים מודאגות.
"האמת ש… זה אנדרו." אמרה גרייס והרימה את עיניה להארפר.
"מה איתו?" שאלה הארפר לאט.
"אני… אני לא יודעת אם זה נכון, ואם הוא היה שם בכלל, אבל…"
היא נאנחה. למה תמיד קשה לה לדבר במצבים כאלה? היא הביטה בהארפר וחשבה שהיא עוד רגע מתעלפת.
"אני… אני ראיתי היום בעיתון שהייתה תאונת דרכים גדולה מאוד לפני יומיים באיזה כפר קטן באפריקה. ואני יודעת שיש הרבה כפרים, ובכלל לא בטוח שהוא היה שם, או אפילו באזור, אבל אני ממש דואגת, כי היה כתוב בעיתון שזאת הייתה תאונה ממש גדולה, והיו הרבה נפגעים, ו-" היא עצרה פתאום. למה סתם להלחיץ את הארפר? הרי גם ככה קשה לה הלבד הזה, והגעגועים לאנדרו מייסרים אותה, אז למה סתם להלחיץ אם כלום לא ברור? הבעיה הייתה שזה כבר היה מאוחר מדי. עיניה של הארפר התרוצצו ממקום למקום, וממש היה אפשר לראות את גלגלי מוחה מסתובבים בלי סוף. לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"אני אפתח." אמרה גרייס בשקט וניגשה אל הדלת. היא פתחה אותה לאט, וגבר גבוה וחסון במדי שוטר עמד בפתח.
"שלום." הוא אמר. "הארפר סמית'?"
"כן, אני" אמרה הארפר וקמה לעברו. "למה?"
"אני מציע שנשב." הוא אמר והארפר וגרייס החליפו מבטים מבוהלים. הם התיישבו בספה בסלון, והשוטר פתח: "סליחה שלא הצגתי את עצמי. אני ווִילְיָאם אֲנְדֶּרְסוֹן, מפקד בתחנת המשטרה האזורית. התקשורת דאגה לפרסם זאת בכל מקום אפשרי, אז אני מניח" הוא פנה אל הארפר. "שכבר שמעת על ה… תאונה שקרתה לפני יומיים בכפר שִׁימְבָּאוּ שבצפון אפריקה. זאת הייתה תאונה גדולה. איזה נהג משאית שהיה שיכור ונסע כמו מטורף, דרס המון אזרחים. תאונה מזעזעת… בכל מקרה, אני ממש מצטער, גברת סמית'. אבל אנדרו-"
"לא!" קטעה אותו הארפר בצעקה. "סליחה. אבל הוא נפצע, נכון?" כשראתה את פרצופו של וויליאם היא החלה לכעוס עליו:
"לא! לא! לא! הוא נפצע! הוא נפצע! תגיד לי איפה הוא נמצא ואני אסע אליו!"
"גברת סמית'." הוא אמר. "אני חייב."
"לאאא!!!" זעקה הארפר בכאב.
"המשטרה המקומית שם בדקה את הגופות" אמר וויליאם בשקט. "והודיעה לנו על מותו של אנדרו סמית'. אני מצטער."
מילותיו של וויליאם חתכו את האוויר כאילו היו הסכין החדה בעולם. הארפר נשענה לאחור והשפילה את מבטה.
זה לא יכול להיות. גרייס הניחה את ידה על רגלה של הארפר ולחשה: "את בסדר?" הארפר לא ענתה. היא הרימה את מבטה אל וויליאם, ועיניה התחננו חרישית. כשוויליאם השפיל את מבטו, זה היה הרגע בו נשבר ליבה של הארפר סמית' לשניים – חצי חי וחצי שמת יחד עם אנדרו. הארפר החלה לבכות וגרייס לא ידעה אם לחבק אותה ולנחם, או לתת לה את הלבד שלה. היא התקרבה אליה לאט והארפר נפלה אל תוך כתפה בבכי. הן ישבו שם מחובקות ובכו בכי שקט ומחריש אוזניים. לבסוף הן הרפו, והארפר הביטה בוויליאם בעיניים אדומות ונפוחות וביקשה: "תספר לי כל מה שאתה יודע."
"התאונה קרתה במדינה יָארוּ שבצפון אפריקה, בכפר שימבאו. לפני כחודש וחצי יצרנו קשר עם יארו כדי להודיע שיש לנו משלחת שתגיע אליהם בקרוב כדי לעזור לילדים. הממשלה כמובן נורא התרגשה מהיוזמה והכל הלך כשורה. לפני יומיים קרתה התאונה ההיא. 35 הרוגים וכ-13 פצועים קשה. כשבדקו את הגופות, ראו שמתוך 35 ההרוגים, 6 מהם מהמשלחת שלנו. תוך כמה שעות הם יצרו קשר עם המשטרה והודיעו על האסון."
"ו… יש איך להביא את הגופות?" שאלה הארפר בקול רועד.
"לצערי לא. המרחק גדול מדי, וגם הממשלה שלהם עוד עסוקה בצרות משל עצמה. אני מצטער."
שתיקה שררה בסלון. 'מה צריך לעשות עכשיו?' חשבה הארפר.
'לספר להורים שלנו, להוציא מודעת אבל, לקיים טקס לוויה למרות שאין לי בכלל מה לקבור…' המון מחשבות התרוצצו בראשה, והיא חששה שהן עומדות לפוצץ אותו.
***
הארפר נכנסה אל הבית החשוך ואחריה גם הוריה, הוריו של אנדרו, גרייס ועוד כמה חברות מהעיירה. לוויתו של אנדרו נגמרה, ומעכשיו אלמנתו תצטרך להתרגל לעובדה שתחזור לבית ריק, בידיעה שלעולם לא יתמלא שוב במי שאהבה. הארפר התיישבה על הספה עליה בישרו לה על מותו של אהובה יום קודם לכן, בזמן שהוריה הניחו על השולחן את כל זרי הפרחים שקיבלה הארפר בלוויה. הם התיישבו על ידה וחיבקו אותה. גם ג'ק וסופיה – הוריו של אנדרו – התיישבו בספה הגדולה, ולצידם חברותיה הטובות של הארפר. כולם רצו כל-כך לנחם אותה, אבל אף-אחד מהם לא מצא את המילים. ואז, נשמעה דפיקה בדלת.
גרייס מיד קמה כדי לפתוח, אך הארפר אמרה: "שבי, הכל בסדר. אני יכולה לפתוח דלת." היא ניגשה אל הדלת ופתחה אותה למחצה. 'טוב, עכשיו אני כבר ממש השתגעתי!' חשבה הארפר לעצמה. זה הרי לא יכול להיות! אנדרו פשוט עמד שם וחייך. "הפתעה!" הוא התקרב לחבק אותה אך היא נפלה ארצה בבכי.
כל היושבים בסלון הסתכלו עליו בפה פעור ולא האמינו למראה עיניהם. הוא התכופף אל הארפר והיא צנחה אל כתפו כאילו הייתה כרית נוצות. אנדרו חייך למראה משפחתו ושמח לראות אותם אחרי כל-כך הרבה זמן. "אני לא מאמינה. אתה באמת כאן." לחשה הארפר אל תוך אוזנו. אנדרו התנתק ממנה ושאל בבלבול: "מה זאת אומרת? אני הודעתי לך שאגיע כמה ימים לפני יום ההולדת."
"מה?" שאלה הארפר בגרון חנוק מבכי.
"לא קיבלת את המכתב?"
"איזה מכתב? אנדרו, על מה אתה מדבר?"
"אני שלחתי לך מכתב לפני שבוע!" אמר אנדרו והתרומם לאיטו.
"כתבתי לך שסיימנו עם הילדים בשימבאו, ושאגיע הביתה כמה ימים לפני יום ההולדת. לא קיבלת אותו?"
"לא…" אמרה הארפר והתרוממה גם היא. "אז… אתה… אתה לא היית שם בכלל!" מלמלה הארפר ספק בבלבול ספק בשמחה.
"מה? איפה? על מה את מדברת?"
"אני לא מאמינה!" צהלה הארפר ונפלה על צווארו של אנדרו המבולבל.
"מה…?"
"כדאי שתשב" אמרה גרייס בצחקוק קל ובעיניים אדומות מבכי. "זה סיפור קצת ארוך."
"טוב, יש לי זמן." אמר אנדרו והלך לספה יד ביד עם הארפר.
***
מאוחר יותר באותו הלילה – לאחר שקראו יחד את מכתבה של הארפר – ישבו הזוג סמית' בחדרם ודיברו. הירח הנשקף מחלון החדר נראה לבן וגדול יותר מהרגיל, והעתיד נראה מבטיח.
"אף-פעם לא חשבתי שאצטרך לקיים לוויה למישהו שמעולם לא מת." אמרה הארפר.
"ואני מעולם לא חשבתי שמישהו יהרוג אותי בלי להודיע לי!" קרא אנדרו בקול וחייך למראה אשתו הצוחקת בפעם הראשונה באותו היום. "אז המשטרה באמת התבלבלה בגופה…" מלמלה הארפר. "מי היה מאמין?"
"את." לחש אנדרו באוזנה ובתגובה קיבל כרית נוצות לראשו בתוספת: "שתוק!" וצחוק מתגלגל.
"אההה" נאנחה הארפר. "אתה כאן. באמת כאן."
"אני כאן." חזר אחריה אנדרו. "ותמיד אהיה."
הארפר הניחה את ראשה על כתפו של אנדרו ושילבה את ידה בכף ידו. אי-שם, מיליוני קילומטרים מהם, כוכב קטן נפל. אנדרו ראה אותו מבעד לחלון, והצביע עליו.
"תבקשי משאלה." לחש בשקט.
"אני לא צריכה. אם אתה כאן אז יש לי הכל."
