הלילה קריר, אפילו יותר מאתמול. פתיתי שלג קטנים נוחתים עליי. אני לבושה בגדים חמים, כפפות וכובע צמר. בידיי שוקו חם מהמאפייה הקרובה. אני יושבת במקום הקבוע, על הספסל הקבוע, ספסל עץ קשיח הצבוע בצבע חום כהה, עם משענת לגב וידיות שחורות אשר ממוקם בתחילת הרחוב מתחת לכמה עצים ובניינים שונים. הנוף הוא תמיד אותו הנוף, שורת הבניינים ובסופה הבניין האחרון ברחוב, אשר בגללו אני יושבת מלכתחילה שם. הבניין הוא בניין רב קומות, יחסית ישן. צבוע בצבעי חלודה אדומים וחומים עם קצוות לבנים. בניין רגיל אך בדירה הגבוהה ביותר, נמצא חלון גדול ורחב במיוחד, עם מסגרת בצבע כהה שלא הצלחתי לזהות במדויק. וילונות ארוכים, מעוגלים ושקופים במקצת, בצבע שנהב ממלאים את חלל החלון. אך מה שמטריד אותי באמת בדירה הוא האור, אור שתמיד דולק לא משנה באיזו שעה או באיזה יום, כל פעם שאני מגיעה. הדירה תמיד מסקרנת אותי, מושכת אותי אליה. היא נראית חלק אחר לגמרי משאר הבניין, חלק לא קשור למרות שלמעשה חוץ מהחלון הגדול במיוחד אין שוני בינה לבין הדירות האחרות בבניין המעופש. היא גורמת לי לנחת שכזו כאשר אני מביטה בה מעבר הרחוב, נחת לא מוסבר. אך האור מביא אותי לכדי שיגעון, אור צהוב-כתום, חם ורך שלא נכבה לעולם.
היום הגעתי לספסל בשעת ערב מוקדמת. אתמול בשעת בוקר לפניי שיצאתי לעבודה. שלשום הגעתי לספסל פעמיים, פעם אחת בשעת צהריים מוקדמת ובשנייה בשעת בין הערביים. לפני שבוע הגעתי באמצע הלילה- האור בחלון הגדול עדיין היה דלוק, מה קורה בדירה הזו? אני שואלת את עצמי שוב ושוב עד מצב אי-שפיות.
האור התמידי משקף על החלון כך שמידי פעם אפשר לראות כל מיני רהיטים דרכו: שולחן עגלגל, כיסאות, פטיפון, ספה וכורסה, ערימת ספרים, גיטרה ופסנתר ועוד כל מיני דברים שאני לא בטוחה מה הם. וכמו שהיה ניתן לנחש, לכל רהיטים יש בעלים. הצללים עושים פעולות רגילות, אוכלים, קוראים, מעשנים, מציירים. ולרוב, כמעט כל הזמן-הצללים רוקדים וחוגגים, לפעמים עם כוס שתייה ביד, לפעמים אחד עם השני ולפעמים לבד, לפעמים בחן ויופי ולפעמים בטיפשות ופזיזות גמורה, כאילו אף אחד לא רואה אותם. לפעמים יש צל אחד ויחיד רוקד, לפעמים שניים ולפעמים שמונה. אולי הם אותם הצללים שראיתי בשבוע שעבר, אולי הם צללים חדשים לגמרי. אך הצללים לעולם לא הולכים לישון, האור לעולם לא נכבה והצללים ממשיכים לרקוד, מבושמים מכוסות היין והאור הבהיר.
לפעמים אני לוקחת את המצלמה שלי ומצלמת תמונות של המקום. הבניין הוא בניין מספר 14 ברחוב הקצר (כך אימי נהגה לכנות אותו כאשר היינו עוברות בשכונה על ידו). דירה מספר 9, הדירה האחרונה בבניין. אני לא זוכרת כמה זמן אני צופה בבניין-אולי חודש, אולי כמה. אולי שנה, אולי כמה. אני כבר לא בטוחה. אך הסקרנות גוברת ומתחילה לשגע אותי, מה קורה בדירה המשונה הזו?
חזרתי אתמול הביתה מהספסל בערך בחצות והלכתי ישירות למיטה, היה יום חמים להפתעתי. הרגשתי מוזר במהלך העבודה, זאת אומרת לא בדיוק מוזר פשוט לא הייתי מרוכזת בעבודה. אנשים פנו אליי ולא שמתי לב, עשיתי את המשימה שניתנה לי בצורה מרושלת ובסוף היום המנהל קרא לי למשרדו ודיבר איתי. אמר שהמשימה שהגשתי הייתה מגוחכת ושאני הולכת על קרח דק, אז המשיך לדבר במשך כמה דקות. לא ממש שמעתי מה הוא אמר למען האמת, פשוט הנהנתי לעברו ויצאתי לאחר שסיים בנאומו המתיש.
במהלך היום חשבתי על כך שבקרוב אצטרך לעזוב את דירתי ולהשכיר דירה אחרת. איפה כדאי לי לחפש, מה אני מחפשת בדירה ומשם המחשבות כבר סחבו את עצמן. החלטתי שאני רוצה חלון גדול בסלון או בפינת החדר, עם פינת ישיבה ליד.
לאחר העבודה הלכתי עם אימי לחנות מוצרי בית, אני לא יודעת מה היא חיפשה שם או למה ביקשה ממני שאבוא איתה. לאחר ששוטטנו בחנות כמה דקות היא נעצרה על יד איזור הוילונות. היא בחנה כל מיני סוגים שונים, בצבעים ובמידות שונות. תפס את עיניי וילון אחד, וילון גדול שבהתחלה היה נראה לי קצת כמו שק או שמיכת צמר עבה במיוחד. הוילון היה בצבע לבן-אפור אך עם נגיעת צהוב וכאשר תאורת החנות פגשה בוילון, הוא הפך לצבע צהבהב. כאשר נגעתי בוילון עיניי נעצמו מעצמן. בד הוילון היה במרקם עוטף ונעים. לאחר כמה קריאות מאימי, נזכרתי שבאתי לעזור לה במשהו והמשכתי איתה. בסופו של דבר קנינו משהו ונפרדנו לשלום.
כעבור שעתיים בערך קיבלתי הודעה מאימי, היא כתבה לי שהתנהגתי משונה. הייתי כמו רוח או צל, ללא תגובות או רוח חיים. היא כתבה שלא דיברתי איתה ובכללי לא יצרתי כל קשר. היא הודתה בפניי שבזמן האחרון היא מרגישה מרוחקת ממני ולכן שמחה שביקשתי ממנה עזרה לפני כמה ימים בקניית ציוד לבית. ״אני לא יודעת מה קורה לך בזמן האחרון אבל את מתחילה להפחיד אותי. את ללא רוח חיים, לא מחייכת, מדברת ועבר נצח מאז שראיתי אותך מכניסה אוכל לפה. את מעוררת בי אימה.״ כך כתבה לי. למען האמת, זה די מצחיק אותי שהיא כל-כך מפחדת מדבר שאני לא מודעת אליו. היא המשיכה לכתוב לי על מקרה אחד בחנות, כשהיינו באיזור הוילונות. היא אמרה שכשנגעתי בוילון כלשהוא, קפאתי במקום ועיניי היו פתוחות לגמרי במשך דקות ספורות, בוהות בוילון. לא זזתי גם לאחר שקראה לי וגם לאחר שהיא בעצמה ניסתה להזיז אותי בכוח. אחרי החלק הזה הפסקתי לקרוא. המשך ההודעה היה ארוך כפליים מההתחלה ולא היה לי מצב רוח לקרוא כל כך הרבה, דילגתי לסוף ההודעה בה כתבה שהיא רוצה שנדבר מחר לאחר שיעור הפסנתר שלה.
השעה הייתה שעת ערב מאוחרת יחסית כאשר יצאתי לטיול עם הכלב. אני בדרך כלל יוצאת איתו לטיולי הערב בשעה יותר מוקדמת. אור הפנסים האיר עלינו ,הצל שלי ושלו התחברו ויצרו צל גועלי במבט ראשון אך מרתק לאחר מכן, יש כאלו שיאמרו שיפה. כשחזרתי הביתה התלבשתי בבגדים חמים, לקחתי את תיקי, מפתח הדירה, המחברת והעט ויצאתי. חשבתי לאכול בדרכי ארוחת ערב בבית קפה חדש שנפתח באיזור, שמעתי שבחים עליו. אך לבסוף החלטתי לזנוח את הרעיון ולוותר על ארוחת הערב. לא הייתי רעבה. קניתי בדרך שוקו חם והגעתי למקומי בערך ב23:30. ושם היה מקומי. שם היה הספסל החום עם הידיות השחורות. שם היה העץ הגדול אשר יוצר כיפה סביב כל הספסל. שם היו גם העצים והבניינים האחרים נחים סביבו. שם היה את שורת הבניינים הזהים המובילה לסוף הרחוב. ושם היה את סוף הרחוב, אשר פתאום נראה קרוב יותר. ושם בסוף הרחוב עמד בניין מעופש וישן. ושם במעלה הבניין, בקומה האחרונה, בדירה הנשגבת עמד חלון יחיד וגדול. ובתוך החלון אור גדול וחם שככל הנראה עוטף אותך מכל עבר. ושם חם ונעים ושליו, וכנראה לכן שם כל הצללים.
עכשיו השעה כבר 01:56 ובמפתיע אני לא עייפה כלל.
הלילה קריר במיוחד, אפילו יותר מאתמול. בגדיי לא מחממים אותי כמו בדרך כלל. פתיתי השלג כבדים וגדולים יותר מאתמול, והלילה גם חודרים את ענפי העץ. אני מתנשפת ואדים יוצאים מפי, אולי כדאי להתקדם לביתי. אני רועדת קצת ולוגמת ממשקה השוקולד הלוהט, לצערי גם הוא לא עוזר לי.
לפתע קמתי מהספסל החום והקשיח בתחילת הרחוב, שם השארתי את המשקה המלא למחצה. רגליי נושאות אותי באיטיות ובכבדות לסוף הרחוב, בין כל הבניינים הכהים והבהירים, הגבוהים והנמוכים. שער הגינה נפתח בקול חלש ונעים, ואני פוסעת ללא רצון דרך שביל אבנים ודשא. שער הבניין נפתח בקול חזק, חורק ומצמרר. רגליי עולות אחת לאחר השנייה במדרגות לעבר הדירה האטומה, הדירה בסוף הרחוב עם החלון הגדול המואר והצללים הרוקדים. הבניין מואר באורות משונים ומוזרים בשלל צבעים בוהקים שגורמים לי להרגיש חשופה, עירומה לגמרי. אני מנסה להיאבק ברגליי, אך הן לא שומעות את פקודתי ובצורה מוזרה ומגושמת מגיעות לפתח הדירה עם החלון המואר ושם הן עוצרות. אני בוהה בדלת הבהירה והכהה אשר קוראת לי לבוא אליה ומושכת אותי, מפתה אותי לפתוח ולגלות הכול או כלום. אורות הבניין עושים לי סחרחורת ובחילה. אני לא מרגישה טוב ורועדת. הצבעים חודרים אליי לנפש ומגלים אותה לעיניי כולם. ופתאום ידי מורמת למרומים, מרגישה את קור הרוח למעלה ונוקשת בדלת הגבוהה, נקישה חזקה וקצרה, אחת בלבד.
ולרגע קצר, הכול היה שקט ושליו.
הדלת נפתחת, חום מציף אותי ומפנה את הקור. הצל מקבל את פניי, והנה הפסנתר, הכורסה, שולחן עגלגל, כיסאות, פטיפון, ספה, ערימת ספרים, גיטרה ומנורה אחת קטנה אשר מאירה את כל הבית באור.
כפות רגליי עירומות ולפתע אני שותה ושותה עד שכל היין נגמר בעולם. בצבעים ובשיגעון אני רוקדת ורוקדת עם הצל המוצנע כל היום, כל הליל וכל הזמן.
