אני זוכר היטב את הפעם ההיא שבאתי לבית החולים,
להתנדב עם ילדים חולי סרטן.
אני זוכר היטב את הפעם ההיא, הפעם הראשונה שראיתי אותך.
ילדה קטנה, רזה, צנומה, שארית שיער שחור, חלק, נח על ראשך.
רמז לכך שפעם היית יפה.
אני זוכר איך צפיתי בך בסתר, במשך חודשים.
צפיתי בך לומדת.
צפיתי בך מתמודדת.
צפיתי בך מתגברת.
צפיתי בך נלחמת.
נלחמת את המלחמה שלך ולא מוותרת.
גם כשקשה, תמיד נלחמת.
נלחמת נגד המציאות.
והמציאות, היא כמו מלחמה.
מלחמה בין שני צדדים ובסופה, רק אחד מנצח.
רק אחד שמח,
רק אחד צוחק,
רק אחד מחייך,
רק אחד ממשיך.
והשני מפסיק,
מפסיק לשמוח,
מפסיק לצחוק,
מפסיק לחייך, לעולם.
גם במציאות כמו המלחמה, רק צד אחד מנצח.
גם במציאות כמו במלחמה, לא כל הלוחמים חוזרים הביתה.
כן, המציאות היא כמו מלחמה.
ואת, את הלוחמת שלא חזרה מהקרב.
לזכר שחר גדסי ז"ל
