שלוש דפיקות נחרצות, רועמות כהלמות ליבה בדממה החרישית, השלווה
שתי דמויות שחוחות עטויות מדי זית
אדם אחד שלא ישוב לראות את אור החמה המתנוצץ במימיי האוקיינוס
היא מרימה את עיניה היבשות בשתיקה קורעת
מייחלת ליקיצה הגואלת
שתמלט אותה מהחדר הסוגר עליה
מההבנה המזדחלת לליבה באפילה ריקנית
קריאה בודדת נמלטת מפיה
היא מתהלכת כסהרורית
חסרת רגשות
חסרת כל
ולבה כלא פועם
ומחשבותיה כלא נחשבות
והיא כלום מול ים העצב הנשקף מעיניה
חסרות הדמעות
ובלילה, בפעימה רכה, כגל המשתבר אל החוף
מכים בה הכאב והבדידות
ולבה שב לחוש
ודמעותיה מפלסות דרכן אל החוץ
טהורות
מנקות נשמתה מן העצב
והיא כאדם הטובע באוקיינוס
כמעט ונבלעת בסחף רגשותיה
מייחלת לישועה
משלחת אותות מצוקה
אולי יבחין בהם וישוב אליה
ולפתע חשה בתנועה קלה בבטנה
וידיעה מפציעה בה
שאין זה הסוף
ושתשמור על בנם זה הנושאת היא ברחמה
באש או במים
במחיר חייה שלה
כי הוא כל אשר נותר ממנו
מאהובה
אשר לא ישוב
ומעינה הדומעות נשקפת אהבה
והיא שוקעת אל תוך שינה
עטופה בדממה עדינה
וליבה פועם בשביל שניים כאדוות רכות
וכשמפציעה החמה ברקיע
היא יודעת שתעמוד בסערה המתדפקת על דלתה
בנחישות
בראש מורם
כי יש לה למען מי להילחם
והיא תילחם עד טיפת דמה האחרונה
והיא לוחמת
לוחמת בכאב, בבדידות, ביגון, ובזעם
במורדות
ואהבתה ממוססת כל אשר בדרכה עומד
ונשלחת כקרני שמש חמימות
לשאת את האישה
המעפילה אל הפסגה בעודה נושאת משא
להקל מעט דרכה, להאיר עינייה
להסיר מכאוב מליבה
והיא צולחת דרכה בהתמדה
בנחישות
ומגיעה השעה
בגוף דואב
בנשמה מאירה
וכולה כנאנחת אנחת רווחה
מרימה מבטה
ויודעת שלא תוכל להורידו שוב
כל עוד נשמה באפה
כי אל מול מבטה הרועד
נח בשלווה בידיה
אוצר זהוב עיניים
שכל כולו אור זך
ויקרא שמו
אורי
פרפר עדין פורש כנפיו, מרפרף בם ברכות , וממשיך בדרכו אל האור
