הזיכרון הראשון שלי? הממ… זו שאלה טובה. יש לי כל כך הרבה זיכרונות, מההתחלה ועד עכשיו. אני מניחה שכאשר אתם אומרים 'זיכרון' אתם מתכוונים לתמונה, ולא לתחושה. התמונה הראשונה שראיתי הייתה כשיצאתי החוצה בפעם הראשונה. אני זוכרת כמה קר זה היה. כאילו מישהו שפך עליי דלי של מי קרח. גם זה קרה לי פעם, אבל זה סיפור לפעם אחרת. הכול גם היה מאוד צבעוני, משהו שמאוד לא ציפיתי לו. זה הפחיד אותי מאוד. וזה כאב. הרגשתי כאילו משהו מנסה להטיח אותי לכל הכיוונים בו זמנית, בלי סיבה, מותח אותי עד שאי אפשר יותר. אבל אז… אז שמעתי את הקול שלו. וזה הרגיע אותי. קול עדין ונחמד, קולו של מישהו שאפשר לבטוח בו. אני הכרתי את הקול הזה. זה הקול של מי שטיפל בי עד שהצלחתי לצאת. הוא השקה אותי, וסיפק לי מזון ותמיכה. ועכשיו סוף סוף יכולתי לראות אותו- וזה היה שווה את כל הקור, הצבע והכאבים ביחד.
לפני כשנה בערך, יואב ואני ישבנו על ספסל בפארק וצפינו בילדים משחקים. ואז, פשוט משום מקום, הוא שאל אותי- "דן, אתה יודע מה זאת אהבה?". מובן שעניתי לו לא. הרי מה אני מבין באהבה? כלום ושום דבר. שאלתי אותו למה, אבל הוא לא הסכים לענות לי. אבל, בתור מלך החפירות הבלתי מעורער, הייתי חייב להגן על התואר שלי ולכן חפרתי לו עד שיענה. אך בדיוק אז- הייתה לי הארה. "רק רגע, אתה מתכנן להציע לרינת?" שאלתי אותו. זה היה הרגע שבו הוא הסכים להתקפל. "כן", הוא לחש כאילו הוא לא מאמין לזה בעצמו. חייכתי ונתתי לו מכה קלה על הכתף, ואז חיבקתי אותו. הוא היה די בשוק מהאירוע. "אתם מושלמים ביחד! אני בטוח שהיא תגיד לך כן!" חצי צעקתי. "אחי, תרגיע, אתה נשמע כמו אחותך" מובן שזו הייתה התגובה שלו. הוא רק שכח לציין שאחותי זו ארוסתו לעתיד, וכיום, כמו שאת יודעת, אשתו. מה שכן- כמו תמיד, אני צדקתי. הם באמת מושלמים יחד. יואב ואני דיברנו עוד קצת, על איך הוא הולך להציע לרינת, מתי ואיפה…זה מצחיק, אבל היום, במבט לאחור, הזיכרון הזה מעלה בי חיוך. ולחשוב שרק לפני שנה הסיפור הזה גרם לי לשנות את חיי.
למרות הכאבים, הייתה לי ילדות מאושרת. גדלתי לי בנחת ובשקט, בלי הפרעות. השמש הייתה מחממת אותי ומעניקה לי אור. אור שנתן לי את האפשרות להמשיך לגדול, להתפתח לצמוח. ואכן התפתחתי. בכל יום למדתי דברים חדשים, כמו לא לשחק עם ציפורים. הן חמודות מאוד, אבל אם אתה מתעסק להן עם הקינים הן הופכות להיות מרושעות, ואתה מתכסה בלשלשת. למדתי איזה סוגי מזון אני מעדיפה ואיזה לא. גיליתי שאוכל אורגני זה ממש טעים. למדתי לתקשר עם האחים שלי, וזה היה קשה, כי יש לי כל כך הרבה. למדתי שבני אדם הם יצורים מגושמים מאוד, שאף פעם לא שמים לב לאן הם הולכים. והם מועדים לעיתים קרובות. והרבה. אבל אני חושבת שהדבר החשוב ביותר שלמדתי זה להתאזר בסבלנות. כל דבר בעיתו, לכל דבר יש את הקצב שלו. לציפורים יש את מחזורי הנדידה שלהם כפי שלדובים יש את מחזור השינה שלהם. ככה זה, ככה העולם עובד. בשביל הדברים הטובים באמת, צריך לחכות הרבה מאוד זמן. כי רק עם כול כך הרבה זמן משהו טוב באמת יכול לקרות. זה מה שהקול אמר לפחות. אני גם למדתי להכיר את הקול, וזה היה הרבה יותר כיף עכשיו כשיכולתי לראות אותו. הוא היה מאוד נחמד אליי כל הזמן, גם כשפגעתי בו או לכלכתי אותו. בטעות, אף פעם לא בכוונה. והוא דיבר איתי. היחיד שדיבר איתי. היחיד שהבין אותי. והוא דאג לי. ואני דאגתי לו.
בדרך חזרה הביתה מצאתי את עצמי שואל את השאלה הקיטשית ביותר בכל הזמנים- מה זאת אהבה בעצם? איך היא עוזרת לנו? למה אנחנו צריכים אותה בכלל? למה אנשים מרגישים אהבה? ומה זה בעצם, להרגיש אהובים? למה אנשים מרגישים שהם צריכים להיות אהובים? התחלתי לחשוב על כול הסוגים השונים של אהבה, ועל ההבדלים ביניהם. יש, כמובן, את האהבה שבין חברים טובים. למרות כל הצחוקים שנראים מהצד, יש משהו הרבה יותר עמוק מזה. הידיעה שיש לך אנשים לסמוך עליהם, שילוו אותך לכל מקום שאתה צריך. שתמיד, תמיד יהיו שם בשבילך, לא משנה מה. יעזרו לך לקום כשאתה נופל, אבל לעולם לא יפילו אותך. יטוסו לצד השני של העולם באמצע הלילה רק כי אמרת להם. אנשים מדהימים שאתה חייב להם כל כך הרבה ובו זמנית כלום ושום דבר. משהו בידיעה הזאת, שאתה יודע שיכול להיות שמחר אתה קם, אבל מישהו עוזב… גורמת לך לאחוז במה שיש לך אפילו חזק יותר. החברים שלך, אבל החברים האמיתיים שלך, הם אלה שזיכרון אחד שלכם בוכים ביחד, או בדיחה פרטית אחת, יישארו לכל החיים, גם כשכבר תהיו זקנים ולא תזכרו בכלל על מה בכיתם או על מה הייתה הבדיחה. המחשבה הזאת גרמה לי להבין כמה החברים שלי חשובים לי בחיי. כמה אני אוהב אותם.
אתם בני האדם סופרים זמן בצורה מוזרה. אתם מייחסים לו כול כך הרבה משמעות. יותר מדי משמעות. כמו משאב שעומד להיכחד מן העולם, אתם משתגעים ומנסים להשיג עוד ועוד ממנו. לפעמים על חשבון אחרים. וזה הורס אתכם, קורע אתכם מבפנים. במהלך השנים, ראיתי עוד ועוד אנשים מאבדים את שפיותם לזמן. עושים החלטות פזיזות, הופכים את חייהם כדי להשיג כמה שיותר זמן. למה אתם לא יכולים פשוט להניח לו לזרום? להנות מהרגע? למה הכל צריך ללכת מהר, מהר, מהר? הזמן הוא נצחי. ובני אדם לא. למה לא לקבל את זה פשוט, להניח לזה לקרות? להניח לזמן לקרות? אתם צריכים להבין, הזמן הוא כמו האדמה. נצחית. מביאה איתה חיים, ומכילה בתוכה מוות.
האהבה שבתוך המשפחה מפליאה בעיני. אנחנו כל הזמן מתבדחים שאנחנו אוהבים את המשפחה שלנו כי אנחנו חייבים. אבל האם זה באמת ככה? כל יום עשרות ילדים בעולם מתייתמים. כל יום הורים מאבדים את ילדיהם. כל יום אנחנו שומעים סיפורים נוראיים על ילדים החווים טראומות שונות בחיי היומיום, חווים דברים שמצלקים אותם לכל החיים. דברים שהמשפחה גרמה להם. כל יום נוצרת במקום כלשהו בעולם משפחה שכולה חדשה. וזה נורא ואיום לחשוב על זה. זה מרטיט את הלב. במצב הזה, יש לך שתי אפשרויות; לנעול את עצמך בבית שלך ולא לצאת לעולם, בתקווה שכשתצא, העולם יהפוך להיות מקום טוב יותר וללא פחד, או לצאת כל יום מהבית בידיעה שאתה זה שגורם לשינוי הזה בעולם. אנחנו אוהבים את המשפחה שלנו מבחירה מודעת, מעצם הידיעה שהם האנשים שהביאו אותך לחיים, חינכו אותך, הפכו אותך לאדם. לאדם שאתה. ואני מוצא את עצמי קם בבוקר כל יום ולוחש לחלל האוויר תודה למשפחה שלך על האדם שאת.
אני חושבת שהסיבה שבני האדם כל כך לחוצים בכל מה שקשור לזמן זה כי הזמן שלהם מוגבל. אתם לא נצחיים. ומעטים בני האדם שמבינים את זה באמת. זה מצחיק, אבל בתור מין שכל כך משתגע בניסיון להשיג עוד זמן, אתם מבזבזים הרבה מאוד ממנו על שטויות. אני זוכרת פעם אחת שהקול הגיע לשבת מתחת לענפיי, בוכה. הוא פשוט ישב שם, ובכה. אני לא ידעתי מה לעשות. הקול היה כמו הורה בשבילי, גידל אותי מההתחלה, מאז שהייתי קטנה. את תנחומיי הוא קיבל בצורת עלים. בסופו של דבר הוא דיבר. הוא אמר שהוא כועס. אבל לא על מישהו אחר, על עצמו. הוא כועס שהוא מבזבז את הזמן שלו, נותן אותו לדברים החשובים במקום להשקיע אותו ולתת אותו לדברים שבאמת זקוקים לכך. לא ידעתי איך להגיב, אז פשוט המשכתי לעמוד, נותנת לו לבכות לי על הגזע.
יש את האהבה שבין איש לאישה. אהבה אינטימית, פנימית. אבל היא כוללת כל כך הרבה סוגים שונים של אהבות. בני זוג טובים אוהבים את התכונות זה של זה, את ההתנהלות. הם יעשו הכל זה בשביל זה, יוותרו על חייהם. הם בוחרים לחיות עם מי שמולם, כי הם רואים בהם את עצמם, ובו זמנית הם רואים בהם חלק שמשלים אותם. יש חיבור כל כך עמוק בין בני זוג שבאמת אוהבים זה את זה. הם מבינים זה את זה. דואגים זה לזה. אבל מעל הכל, הם תמיד יהיו שם זה בשביל זה. האהבה ביניהם היא אוקיינוס אינסופי שפורץ את גבולות כדור הארץ אל החלל. זה חיבור הדדי שפשוט אין מילים שמספיקות כדי לתאר אותו. זה החיים עצמם, נהר שתמיד סוחף אותך ומטלטל אותך, משליך אותך לכל כיוון. אבל כשאתה יודע שיש שם מישהו איתך, מישהו שמחזיק לך את היד, אתה פתאום נהנה מהשייט.
דן הוא בן אדם מדהים. מעצם העובדה שאני אומרת את זה באה השאלה: איך עץ יכול להגדיר אדם כמדהים? אז הנה התשובה- אני יודעת. דן בחר להקדיש את הזמן שלו לאחרים, בניסיון לעשות משהו שיותר אנשים משחושבים עושים: מקדישים את עצמם לחברה. חיים את חייהם כמו שהם. נהנים מהזמן שלהם. רבים האנשים שחלפו על פניי במהלך השנים ולא שמו את דעתם לעובדה שיכול להיות שיש לי מחשבות. רגשות. דעות. יכול להיות שבאמת אין לי. יכול להיות שדן משוגע בכך שהוא מדבר לעץ רנדומלי בפארק. ויכול להיות שהוא מדבר אל בת טיפוחיו, מזין אותה, דואג לה. דן חווה כל כך הרבה רגעים חשובים מתחת לענפים שלי. בין שורשיי, יושב על העלים שלי שזמנם עבר. הוא חשוב לי כל כך. לכן כל כך שמחתי כשהוא החליט להתחיל את החיים החדשים שלו תחתיי.
ויש עוד כל כך הרבה סוגים שונים של אהבות. אהבת הארץ, האהבה לעצמך. תני לי להגיד לך משהו קטן על האהבה שלי לעצמי- לקח לי זמן לגלות אותה. התחלתי במסע הזה אחרי אותה שיחה גורלית עם יואב, מתחת לעץ הזית הזה ממש. וכמה שבועות אחר כך, פגשתי אותך. ואת היית חלק עצום במסע הזה. אני אוהב את מי שאני עכשיו. אני שמח בעצמי. אני אוהב את האדם שבזכותך הוא אני. אני רוצה לשמור את התחושה הזאת, כל חיי. אז כנראה, מה שניסיתי להגיד כל הזמן הזה… זה האם תסכימי להמשיך את המסע הזה איתי? האם תינשאי לי?
