בכל מקום שבו אני עובר
הן נצמדות אלי
פיסות פיסות, של כאב
נצמדות, ולא מרפות
אסור לך לשחרר, הן אומרות
אתה חייב איתנו לכאוב
הן נמצאות על הכל, כמו טל
אפילו בעיניהם של אנשים
וכולם עסוקים בהן
ולא שמים לב
שהשמיים כבר לא כחולים
ולמה זה, אני תוהה
למה אי אפשר פשוט להמשיך?
לחבק, להכיל
לדעת שיש על מי לסמוך
ואולי כך כל הפיסות
יעופו כמו נוצות ברוח
ואני אצעק אליהן-
לא שכחתי,
בחרתי לחיות.
והן ייעלמו לעד, נסחפות.
