שקד ישבה בחדרה, היא לא ידעה מה להרגיש, מה לעשות, מצד אחד המלחמה נגמרה במבצע נועז של צה"ל, סיבה למסיבה! אבל מצד שני אביה נהרג במבצע… אביה שכה אהבה… שכה אהב אותה…
שקד נכנסה לכיתה מהוססת, עבר שבוע מאז מותו של אביה, שבוע בו ישבה בביתה ושמעה סיפורים עליו, שבוע קשה.
היום הכריזו סופית על סוף המלחמה, שקד לא ידעה מה יגידו החברות, היא ידעה שרוני וגליה יעודדו אותה ויתמכו בה, אבל מה עם השאר? יהיה להן אכפת? היא פתחה את דלת הכיתה והביטה פנימה, לינוי ישבה עם חברותיה-נעמי, מאיה, טל וגילי, ודיברה איתן בקולניות, ליאל ישבה בקצה הכיתה וקראה ספר, שני, עמית ונועה ישבו על אחד השולחנות ודיברו יחד, ואחרונות, בקצה השני של הכיתה, זוג חברותיה רוני וגליה.
"שקד!" רוני וגליה רצו לחבק את חברתן האהובה, שכל כך התגעגעו אליה, שכל כך חששו ממה שעובר עליה. "שלום רוני, שלום גליה" שקד ענתה בשקט. "שקד! מה שלומך?" שאל קול קטן מאחוריה, זאת הייתה נעמי "אני בסדר… מה איתך?" שקד השתדלה להישמע הכי נחמדה שהיא מסוגלת, אך היא כשלה "שקד, את בטוחה שהכל טוב?" נעמי שאלה, ושקד כעסה "הכל טוב" היא סיננה.נעמי אף פעם לא הייתה ילדה נחמדה במיוחד "הכל לא טוב!" התעקשה נעמי "אני אומרת לך, הכל טוב!" שקד זעפה "נו! מה קרה? קשה לך עדין?" "את יכולה ללכת?" "מה קרה?" "די!" שקד צרחה ויצאה מהכיתה.
"שלום למורה דניאלה" כל בנות הכיתה קראו יחדיו "אתן יכולות לשבת" המורה דניאלה אמרה בחיוך ענקי, התיישבה בעצמה, והתחילה את השיעור "היום, במקום ללמוד יש לי משהו מאוד חשוב לספר לכן, מכיוון שהיום המלחמה נגמרה סופית, הנהלת בית הספר החליטה לערוך מחרתיים מסיבה, כל כיתה תכין יצירה, נביא חטיפים, עוגות ושתייה, ויהיה כיף!" שקד הרגישה מחנק בגרון, כל כך קשה… וכולן חוגגות… אז המלחמה נגמרה, אבל מה עם החללים? האנשים שהקריבו את חייהם בשביל שנגיע לרגע הזה, כדי להציל שבויים, להגן על כולם… ואבא… למה הוא היה חייב להיות גיבור? למה הוא לא נשאר בבית? למה כל כך קשה? למה? למה חיילים נהרגים? ה' לא אוהב את עם ישראל? למה הוא גורם לכל כך הרבה למות? ולמה לאחרים לא אכפת? למה כולם חוגגים? ואיך הם מסוגלים? "שקד!" שקד קפצה, זאת הייתה גליה "המורה קוראת לך" גליה לחשה, ושקד מחתה את הדמעות שבצבצו בעיניה "כן המורה…" שקד מלמלה "את צריכה להביא שתייה למסיבה" המורה אמרה ושקד ענתה "אוקי..".
אחר כך בשיעור חשבון, המורה אמרה שגם בהקבצה שלהן יעשו מסיבה, אבל כבר יש כזאת שכבתית… שקד נאנחה, למה רק מסיבות, חגיגות, כיף ושמחה? לא צריך לזכור את החללים? את מי שבזכותם אנחנו חוגגים, את אבא! כולם שוכחים, גם אני הייתי שוכחת אם אבא לא היה נהרג? גם לי לא היה אכפת? הייתי חוגגת? או שלא? אולי הייתי עדיין עצובה? "שקד! את מרחפת! אמרתי לפתוח בעמוד 148!" שקד קפצה, המורה עמדה מעליה ומבטה היה כעוס, "סליחה המורה.." שקד מלמלה והמורה לחשה לה "זה לא מתאים לך"
בשיעור אומנות, שברך כלל הוא שיעור נחמד היה עוד יותר גרוע, המורה אמרה שאת הקישוטים למסיבה בעוד יומיים, כיתתה של שקד תכין, והחליטה שעושים מסיבה בשבוע הבא…
באנגלית המצב רוח של שקד לא השתפר, המורה עשתה להן מסיבה קטנה, והביאה חטיפים לכל הבנות.
כך יצא שבסוף היום, שקד יצאה מדוכדכת ועצובה, היא הלכה לאט לביתה, "שקד" קול עדין קרא לה, שקד הסתובבה וראתה את ליאל, "הי" היא ענתה בשקט "ראיתי שהיה לך קשה היום, שהיה לך עצוב מאוד" ליאל אמרה בשקט, ושקד הביטה בה והנהנה בשקט "אני מבינה אותך… זה קשה…" "את אפילו לא מתארת כמה! זה לא רק שאבא שלי נפל במלחמה, זה שכולם חוגגים! כאילו הכל טוב, כאילו לא נהרג אף חייל! די!!! די!!!"
שקד ניסתה לא לבכות, אך הדמעות היו חזקות ממנה, ליאל חיבקה אותה "תקשיבי שקד, אני יודעת שזה קשה… במהלך המלחמה אני איבדתי אח… באותו הרגע התחלתי להסתגר, להיות בדיכאון, וכל הזמן הייתי עצובה, אבל אז אחותי הגדולה אמרה לי משהו שאני לא אשכח כל החיים, 'כשהחיים נותנים לך לימונים תהפכי אותם ללימונדה, אבל אף פעם אל תשכחי את הלימונים, זה לא במקום, זה בנוסף' את מבינה? תחגגי! תשמחי! אבל אף פעם אל תשכחי את אביך" .
שקד חייכה אל ליאל "תודה" היא לחשה לה, וליאל חייכה בחזרה, שקד הבינה באותו יום משהו חשוב מאוד, שמחה ועצב יכולים להיות יחד, ותמיד צריך לזכור את הקושי, לא רק מסיבות!
