ריינה הקיצה משנתה באחת, כשהשעון המעורר שלה צפצף בזעם, כאומר: "קומי עכשיו, ריינה! יש לך לימודים!"
היא נאנחה בעצבות מהולה בצחוק, והתיישבה בבת אחת, כי כמו שאימה נוהגת לומר, "עדיף לעשות דברים בבת אחת, ולא למרוח אותם. ככה זה יותר קל".
היא קמה מהמיטה וניגשה בעצלתיים לארון הבגדים שלה, הצבוע בצבעים עזים, בחרה חולצה כתומה, מכנס כחול וחצאית בצבע צהוב חרדל, שהבליטה את שערה השטני.
כן, זה היה שילוב בגדים מזעזע, אבל זה מה שריינה אהבה- לזעזע אנשים.
היא נעלה את המגפיים הכבדות שלה, שאורך הסוליה שלהן באורך לפחות חמשה סנטימטר.
ריינה ירדה למטה, בצעדים שנשמעו כמו של דוב גריזלי, חטפה את הכריך שאמא הכינה לה ורצה החוצה, כדי לא לפספס את האוטובוס.
הצלצול נשמע, וכל התלמידים נמלטו מהכיתה.
היא רצה לצד החברה הכי טובה שלה, נור.
נור וריינה חברות הכי טובות מאז שנפגשו לראשונה, בכיתה ב', וכיום הן כבר בסוף כיתה ז'. הן אוהבות את אותם דברים ויש להן את אותם התחביבים- כדורסל וכתיבה.
ריינה כותבת סיפורים, ונור כותבת שירים.
כל מי שרואה אותן ברחוב יודע- עם שתי אלה לא כדאי להתעסק.
הן בחוג טאק וואן דו מאז כיתה ג', ולא יהססו להשתמש בידע הזה.
טוב, אבל עכשיו נחזור לעניינו.
שתי החברות רצו זו ליד זו, והיו נחושות בדעתן לא לפספס את האוטובוס, כפי שקורה כמעט כל יום. ריינה ראתה את האוטובוס מרחוק, וצעקה לנור: "אני רואה את האוטובוס, בואי!", והן פתחו בריצה שלא הייתה מביישת את אלופי האולימפיאדה, ועלו על האוטובוס שבדיוק חנה בקצה הרחוב.
מתנשמות ומתנשפות, הן תפסו מקומות בחלק האחורי של האוטובוס, ופטפטו עד סוף הנסיעה. ריינה ירדה לפני נור, מכיוון שביתה היה בקדמת הרחוב ואילו של חברתה היה לקראת סוף הרחוב.
הן נאלצו להיפרד בלב כבד, ולהסתיר את חיוכיהן השטותיים ולהבטיח שיבואו מחר לבית הספר.
ריינה קפצה מהאוטובוס ודילגה בשמחה עד לביתה, ואז צנחה על הספה והדליקה את הטלוויזיה על התוכנית האהובה עליה- "הרפתקאות בילי וריילי".
אחרי שצפתה בלפחות שלושה פרקים, היא נתקפה עייפות פתאומית, והחליטה שתלך לישון מוקדם יותר מהרגיל. ממילא אני צריכה לקום מוקדם להופעה של הלהקה מחר, חשבה. ריינה הייתה חלק מלהקה בשם "אייטיז", יחד עם כמה מחבריה הטובים, אמה, ג'ורג' וג'נה. היא ניגנה על גיטרה חשמלית, אמה על פסנתר, ג'ורג' על מפוחית, וג'וש על מערכת תופים. יחד הם היו להקה מוצלחת מאוד, ולרוב בתחרויות הם זוכים באחד משני המקומות הראשונים.
ריינה פיהקה ועלתה לחדרה, החליפה לפיג'מה, נכנסה למיטה ותוך כמה דקות נרדמה.
"קומי, ריינה, קומי", נשמע קול.
ריינה הושיטה את ידה לכבות את השעון המעורר, אבל להפתעתה הוא לא היה שם.
היא פקחה את עיניה במהירות, וגילתה שהיא שוכבת על מיטה, בחדר שלא היה מוכר לה.
היא קמה מהמיטה, הסתובבה בחדר ובחנה כל פריט באריכות.
ארון הבגדים היה עשוי מעץ בהיר, ואילו הארון שלה היה צבוע בצבעים חזקים.
התמונות הממוסגרות במסגרות מעץ בהיר על הקירות היו תמונות של נערה בהירת שיער, תכולת עיניים וזקופת גו, שחייכה ישירות למצלמה ונעמדה בתנוחות אלגנטיות.
בסך הכל, היא נראתה כמו נערה רגילה, בערך בגילה של ריינה. אבל.. רגע, מה זה? ריינה התקרבה לתמונה מסוימת שצולמה בחצר מלאה פרחים צבעוניים, אבל מה שמשך את עינה היה משהו נוצץ על ראשה של הנערה, משהו דומה ל..כתר? כן, זה כתר. ריינה הייתה בטוחה בזה, אבל לא הבינה מאיפה יש לנערה המסתורית כתר עשוי זהב וכסף אמיתיים. היא החליטה לעזוב את זה, ולהמשיך הלאה. נכון לעכשיו, כמובן.
היא המשיכה להסתובב בחדר, ומבטה נתקל בדלת העץ הכהה, שהייתה כה שונה מהדלת בחדרה של ריינה, עליה הצמידה ריינה תמונות ומגנטים שלה, של חברותיה ושל משפחתה, מילדותה ועד היום.
משהו מוזר קורה פה, היא חשבה לעצמה בפחד ובעיקר בבלבול.
היא ניגשה לדלת בהיסוס, ובתנועה אחת מהירה ונמרצת פתחה את הדלת לרווחה.
עיניה נפערו לרווחה והיא קפצה אחורה, משום ש… לא הייתה רצפה כשהדלת נפתחה.
אולי תקראו לי משוגעת, אבל, מה שהיה אחרי הדלת במקום רצפה, היו עננים.
לא סתם עננים, אלא עננים צבעוניים, בכל הצבעים, בכל הגוונים ובכל הגדלים.
ריינה הביטה באימה בעננים, שבמקרה רגיל ודאי הייתה קופצת עליהם מרוב התלהבות, אבל עכשיו היא רק נלחצה מהם.
היא החלה לצעוד אחורה, אל המיטה, הכי רחוק שאפשר מהעננים המלחיצים האלו, אבל באמצע הדרך היא ראתה כף יד מבצבצת מבין העננים, ולאט לאט דמות הופיעה מולה. הדמות נראתה כמו נער בן עשרה רגיל, אבל היו לו כנפיים. כנפיים חומות עשויות נוצות, כמו של נשר.
הנער נכנס לחדר וחייך חיוך רחב וידידותי, והחל לומר משהו. מה? את זה ריינה לא ידעה, מכיוון שבאותו רגע התמוטטה על הרצפה.
כשריינה התעוררה, היא שכבה במיטה, בחדר הזר שבו התעוררה כמה שעות קודם לכן.
התמונות של הנערה הזרה עדיין היו שם, הארון עדיין היה עשוי מעץ בהיר והדלת עדיין הייתה ריקה לחלוטין. בקיצור, היא עדיין במקום המלחיץ עם העננים.
מעניין אם הנער עם הכנפיים גם פה, חשבה ומיד האשימה את עצמה, למה את צריכה לדעת אם הוא פה?! הוא זה שגרם לך להתעלף!
היא עצמה עיניים, וכנראה נרדמה שוב, כי כשפקחה אותן שוב הנער רכן ממש מעליה, והסתכל עליה.
ריינה החניקה צרחה, ובמקום זאת רק השתנקה בתדהמה.
"מה אתה עושה פה?! איך אתה מעז לבוא אליי אחרי שעילפת אותי?!", היא צעקה עליו, והצעקה הפכה לצרחה בסוף המשפט.
הנער זינק לאחור, וקימט את מצחו כלא מבין.
"אני לעלף אותך?" שאל.
"כן, אתה לעלף אותי!", החזירה ריינה.
"אדמונד לא לעלף ילדה מוזרה, ילדה מוזרה להבהיל את אדמונד!"
"לילדה ה'מוזרה' קוראים ריינה, ואתה אומר שאני הבהלתי אותך? הייתי אומרת שההפך הוא הנכון." היא גלגלה עיניים
"אדמונד לא להבין מה קורה פה, אדמונד בא להביא אוכל לנסיכה, וכשהגיע לדלת ריינה עמדה כאן, אז אדמונד החליט להיות נחמד וחייך אל ריינה, אבל היא נפלה לרצפה בתשובה, אדמונד לא לעשות כלום"
"ונניח שאני מאמינה לך, תוכל לענות לי על כמה שאלות?" ריינה שאלה בתקווה
"בוודאי"
"בסדר. מה זה המקום הזה?"
"עיר העננים"
ריינה העמידה פנים שהיא יודעת מה זאת עיר העננים הזאת, והמשיכה
"מי הנסיכה?"
"הנסיכה קריסטיונה, או בקיצור קריסטי"
"איך הגעתי לכאן?"
"אינני יודע"
"אתה יודע לפחות איך אוכל לחזור לביתי, כדור הארץ?"
"לא.. או ש.. בעצם, אני יודע! כדי להביא אותך למקום שיכול לעזור לך לחזור, אני אצטרך שתעצמי עיניים".
"למה?"
"כי אני עומד להתעתק איתך"
בלית ברירה ריינה עצמה עיניים, ושמעה קול פקיעה קטן. היא פקחה את העיניים בזהירות, והופתעה לראות שהיא במעבדה קטנה, עמוסת מדפים וארונות, שעל כל אחד מהם עומדים המוני בקבוקוני זכוכית מלאים בנוזלים בצבעים שונים ומשונים.
באמצע המעבדה ישב איש קטן בעל זקן לבן עד הברכיים, לפי הערכתה של ריינה, ומולו עמד שולחן דק, ועל השולחן נחו מיקרוסקופ ועוד כמה מכשירים כימיים נוספים.
ברגע שראה את ריינה ואדמונד, האיש קם וניגש אליהם בצליעה קלה.
ריינה רכנה לקדימה ולחצה את ידו מלאת הקמטים. בסך הכל האיש הקטן היה בגובה הכתפיים שלה, אבל בהתחשב בכך שהיא הייתה נמוכה מאוד, זה לא היה גבוה.
האיש כיחכח בגרונו ואמר בקול עמוק: "שלום, ריינה. שמי הוא גריימונד הגמד, ואני הכימאי של המלך. צפיתי את בואך, ויש לי דרך חזור בשבילך, שתעזור גם לי וגם לך."
ריינה פתחה את פיה כדי לשאול איך הוא צפה את בואה, אבל אדמונד השתיק אותה. היא הנהנה.
גריימונד המשיך. "ישנו חפץ שאני זקוק לו עבור ניסויי. הוא נמצא בשער המעבר בין העולם שלנו לעולמכם. אם תביאי ליאותה, אדאג שתוכלי לחזור לעולמך. את מסכימה?" הוא סיים. ריינה הנהנה שוב.
כאילו קרא את מחשבותיה, הגמד הוסיף, "החפץ הוא יהלום סגול כתום, שמחליף את צבעיו כל שקיעה וזריחה. יש לך יומיים להשיג את היהלום, ולא, תישארי כאן לנצח. מובן?"
ריינה הנהנה בפעם השלישית. הגמד נקש באצבעותיו, וריינה נרדמה בפעם המי יודע כמה באותו היום.
ריינה הקיצה משנתה באחת, כשהשעון המעורר שלה צפצף בזעם, כאומר: "קומי עכשיו, ריינה! יש לך לימודים!"
היא כיבתה את השעון המעורר בחבטה מרעישה, פקחה עיניים, וגילתה להפתעתה שהיא נמצאת בחדרה המוכר והטוב, עם הארון הצבוע והתמונות על הדלת, איפה שטוב לה.
היא חשבה על עיר העננים, על אדמונד, על הגמד הזקן..
בעצם, איפה הם עכשיו? ובעצם, איך היא חזרה לכדור הארץ? היא לא השיגה את היהלום, כפי שביקש הגמד הזקן.
היא פזלה לעבר החלון שליד מיטתה, ושמחה לראות בניינים ובתים, ולא עננים.
אז בעצם, הכל היה רק חלום!, היא חשבה בשמחה.
לפתע נשמע קול פקיעה. על השידה שלצידה הופיע יהלום. ליתר דיוק, יהלום כתום-סגול. ריינה חייכה קמה מהמיטה, והתחילה את היום שלה.
