“עננו אלוהי המרכבה עננו”
קולו של החזן המפייט נפסק ברעש הדלתות הנפתחות בעוצמה בפעם החמישית.
בכל פעם נכנסו שני חיילים ויצאו שלושה או יותר, רק לא רציתי שאבי יהיה החייל השלישי.
אני אוהב את יום כיפור, ובעיקר עם אבא כשאנחנו מפייטים ביחד, עוצמת התפילות כל פעם
מרגשת מחדש.
הגיע הרגע, החיילים שנכנסו בסערה או לכיווננו, ידעתי שבסוף הם יגיעו גם אלינו ,הרי אבא
שלי הוא מפקד טנק. הם לחשו לו באוזן, ולפתע הפך לנסער ואמר לי במילים קצרות: “בן, אני
אחזור בעוד כמה ימים, תעדכן את אימא”, והלך.
מבית כנסת מלא לבית כנסת מתרוקן, מאווירה עוצמתית לאווירה מתוחה, אבל הכוונות רק
התחזקו. וכולם ללא מודעות את כוונתיהם תיאמו אי אפשר היה שלא לכוון. לכל אדם בבית
הכנסת עזב לפחות קרוב אחד באמצע יום הכיפורים.
אבות מתפללים על בניהם שיחזרו, אבל אני מתפלל על אבא שלי שיחזור במהרה. אפילו
בכיתי מעט, אבל כנראה שאלוהי המרכבה, בחר לקחת את אבי אליו בחזרה.
(נכתב בעקבות הספר “תיאום כוונות” )
