שעת צהריים בבית משפחת אברמסון. דממה. בבית נמצאת רק האם כשלפתע נשמעות שלוש דפיקות על הדלת ומפרות את הדממה. האם תוהה "מי יכול לדפוק בשעה הזאת?" אבל היא יודעת. היא מרגישה. ליבה, לב של אם כבר כמה ימים מרגיש זאת. היא מניחה את סל הכביסה אשר בידה, חוצה את הדירה הקטנה בכמה צעדים איטיים ומסובבת את המפתח באיטיות מייסרת כאדם שיודע שגורלו נגזר. בפתח עומדים אותם שלושה פרצופים מוכרים עד כדי כאב, פרצופים שהיא ראתה לראשונה שנה ושלושה חודשים קודם לכן. "בבקשה תגידו שזה לא נכון…" היא לוחשת "בבקשה…" האדם שעומד קרוב ביותר אל הדלת משפיל את מבטו, אך אין לו בררה, הוא חייב לעשות זאת, והוא משמיע את המילים המוכרות "גברת אברמסון…" קולו נשנק אך הוא תופס את עצמו וממשיך בקול חלול "בזה היום בנך היקר יונתן נפל על אדמת המולדת, יהי זכרו ברוך…" "לא…" היא לוחשת, "לא…" היא לוחשת וקורסת לאיטה על הרצפה, אולם שום דבר שתעשה לא ישנה את מה שקרה, הגורל כבר נקבע, בנה כבר נלקח ממנה, בנה השני…
אותו מקום. אותה חלקת אדמה. אותו טקס נורא. אותה שעה. הכל אותו דבר, מלבד דבר אחד, דבר אחד שונה. בפעם הקודמת נשארנו שמונה, עכשיו נשארנו שבעה. שבעה. אני עומד ומסתכל על הכל במבט ריק, אין יותר דמעות, העיניים יבשות. אני עומד ומביט כאילו כל המקרה אינו נוגע אליי. אני עומד יחד עם שני הוריי וארבעת אחיי. אחיי הנותרים אני מזכיר לעצמי, פעם היינו שבעה אחים. היום חמישה. ההלוויה כבר נגמרה, נשארנו רק אנחנו המשפחה הגרעינית. אנחנו עומדים ומביטים על הקבר הטרי שכוסה רק זה עתה, כשלצידו קבר שני עם מצבה, קבר שכוסה רק לפני שנה ושלושה חודשים, עוד שלושים יום גם על הקבר החדש תהיה מצבה ועליה יחרט השם יונתן. יונתן ויותם. שני אחיי, אחים שלא אראה יותר, אני עומד שקוע במחשבות כשלפתע קול מנער אותי "רפי! בוא, הולכים" אני מסתובב ורואה שכל משפחתי כבר החלה להתקדם חזרה אל עבר הרכב, אני מסתובב חזרה ולוחש "להתראות אחים שלי, אני אבוא לבקר אתכם כאן בקרוב, מבטיח, תשמרו אחד על השני בגן עדן" אני מסלק במהירות את הדמעות שמנסות להתגנב חזרה לעיניי וצועד לעבר הרכב בגב זקוף.
אני יושב באותה תנוחה כבר כמה שעות ומקשיב לשקט, הבית שקט וריק לגמרי, כל אחד במקום אחר. פעם היה הבית בשעות האלו מלא רעש ושמחה, היום ישנה רק דממה. אני לוקח לידי את הגיטרה הישנה של יותם, זאת שיוני היה מנגן בה שעות לאחר המוות של יותם. אף פעם לא הבנתי מה הם מוצאים שניהם בכלי הישן הזה שעובר כבר דורות במשפחתנו, אבל אני מחליט לנסות. אני נוטל לידי את הגיטרה ומחזיק בה במעין חרדת קודש, אני מניח על הגיטרה את ידי ופורט בעדינות על המיתרים, הקול הבוקע מהגיטרה כה צלול וטהור שהוא מעלה בי כל כך הרבה זכרונות מאחיי ואני מתכווץ מהם. לאט לאט אני מתיישר ופורט פעם נוספת על הגיטרה, איזו הקלה יש במעשה הקטן הזה, עכשיו אני מבין למה הגיטרה תמיד הייתה אהובה על כל אחד מאחיי בתורו, הצליל הזה משרה נחמה. אני פורט עוד מספר פעמים על הגיטרה ומחליט להחזיר אותה לנרתיק שלה, כשאני עושה זאת אני חש שיש בחלק התחתון של הנרתיק מעין כיס קטן, אני שולח את ידיי לתוכו ומוציא ממנו בזהירות נייר דהוי שנראה כאילו אף יד אדם לא נגעה בו כבר שנים, אני פורס את הדף ומפענח באיטיות את הכתוב בו:
"משה בני האהוב,
התחילו להגיע אלינו שמועות שכנראה בימים הקרובים ישלחו אותנו אל מחנה העבודה ולא נוכל לקחת עימנו דבר מלבד את מה שעלינו. אני ואמא כבר לא נספיק לברוח, אנחנו מבוגרים מדי בשביל דברים כאלה, אנחנו כבר לא חזקים כמו שהיינו פעם. הנחמה היחידה שלנו היא שאתה ורוזיל'ה מוגנים ובעזרת ה' תשרדו את המלחמה הנוראית הזאת. מגיעות אלינו שמועות שמ"מחנה העבודה" הזה אף אחד לא חוזר. רציתי לשלוח לך את המכתב הזה כדי שאם אנחנו לא נשרוד אתה ואחותך תזכרו תמיד מי אתם, מאיפה באתם, ולאן פניכם מועדות. התלבטתי רבות מה לשלוח לכם ובסוף החלטתי לשלוח לכם את הגיטרה הזאת, היא הייתה של סבא רבא שלך ז"ל. תשתמש בה בתבונה. תשלח מכתב חזרה שנדע מה שלומכם. אוהב, אבא.
אני מסיים לקרוא את המכתב ומתנשם בחדות, הלוא משה הינו סבי מצד אבי, אם כן זה אומר שכותב המכתב הינו סבו של אבי שאיש אינו ידע מה עלה בגורלו בשואה הנוראה! אני עומד ומתבונן בהלם בדף מספר דקות עד שלפתע אני שומע את הדלת נפתחת ואת קולה של אימי קורא "מי בבית?" "אני, רפי!" אני קורא מלמעלה וממהר להכניס בזהירות את המכתב חזרה לנרתיק ולהחביא את הנרתיק בפינה של החדר. אני באמת לא יודע למה עשיתי זאת אבל החלטתי שקודם אני רוצה לבדוק שאני מבין נכון הכל ורק אז לספר לאימי על הממצאים. וגם, הסיבה האמיתית למען האמת היא שאני לא רוצה שהיא תדע שנגעתי בגיטרה, זה בטוח יגרום לה להיות עצובה בגלל שהיא הייתה של יותם. ואז הוא נהרג. ואז של יוני. ואז הוא נהרג… הגיטרה הזאת, משהו בה עושה לי הרגשה מלאת תקווה. נראה לי שזה בגלל שהיא כנראה עברה הרבה מאוד, היא מרגישה כאילו היא מלאה בזכרונות, געגועים, שמחה, אהבה, עצב… וגם בגלל יותם ויוני כמובן. אמי נכנסת לחדרי ואני רואה עליה שהיא מותשת מעוד יום עבודה כאחות בבית חולים, עברו רק שלושה חודשים ויום מאז ההלוויה ואנחנו מנסים לחזור לשגרה "אנחנו רגילים כבר.." אני חושב לעצמי באירוניה. עצוב, אבל זה באמת נכון יש לנו כבר נסיון בזה, אנחנו יודעים שלשקוע בעצב לא יעזור לאף אחד ובטח שלא למי שמת, הפוך, שניהם גם יותם וגם יוני ירצו שננסה לחזור לשגרה. כולם בבית מנסים להעמיד פנים שהם מתחילים להתרגל למצב החדש, אבל אני יודע שזה לא נכון. אני שומע את אחותי הגדולה מתעוררת מסיוטים בלילה, רואה את אימי בוכה בצד כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה, את אחיותיי הקטנות שבאות כל הזמן לבדוק שכולם בבית ובסדר… ואפילו את אבי שהוא איש חזק אני שומע בלילה בלילה כשהוא בטוח שכולם ישנים מנסה להחניק את הבכי שלו. ואני? לי יש את המסכה הטובה מלכולם, אני מסתיר הכל, אבל אני יודע שאני שבור מבפנים, כל כך הרבה עצב וכאב שאני לא נותן לאף אחד לראות. בפעם הקודמת יוני היה לידי ושמר עליי כל הזמן, נתן לי לשמוח, אבל עכשיו? כשגם הוא איננו? אני לא רוצה לשמוח אני רוצה רק לחשוב עליו, על שניהם. אני יודע שהם מתחננים כעת מלמעלה שאני אנסה גם להתחיל לחזור לשגרה אבל אני לא מסוגל. סליחה, עוד חטא שלי כלפיכם אחים שלי… "מה שלומך?" אימי שואלת אותי בחיוך שמנסה להיות שמח, "בסדר" אני עונה, "איך עבר עלייך היום?" "מצוין" היא משיבה "ואתה? איך היה לך בבית ספר?" נו באמת, הורים והשאלות שלהם, מה הם חושבים? שאנחנו נהנים בבית ספר? "בסדר" אני משיב קצרות. היא מחייכת "נפלא, עוד כמה דקות אני ממש אשמח אם תוכל להחזיר את נעמה מחברה שלה ואת יעל מבית הספר" "בסדר" אני עונה שוב, היא מביטה בי לרגע כמי שחושדת שדבר מה לא בסדר, אך לאחר שנייה מושכת בכתפיה ויוצאת מהחדר. אני מוציא מיד את הנרתיק מהמחבוא שלו בפינה ושולף מתוכו את הגיטרה, כעת כשאני הופך אותה אני רואה תמונה קטנה שיותם הדביק עליה פעם, וזה מרגיש כאילו הוא עשה את זה לפני כל כך הרבה זמן. זאת תמונה מלפני שלוש שנים בערך, מבת המצווה של רננה שגדולה ממני בשנה פחות או יותר. רואים בה את רננה עומדת באמצע בין אמא לאבא, אותי שעומד ליד אמא ולידי עומדים יותם ויוני. ואת נעה,יעל ונעמה עומדות ליד אבא. התמונה הזאת גורמת למסכה שלי להיסדק קצת ואני צריך בכוח להחניק את הבכי שלי. אני מחזיר את הגיטרה למחבוא, עוטה את המסכה שלי בחזרה ויורד למטה, אני קורא בקול "להתראות אמא, הלכתי להחזיר את נעמה ויעל, אני אחזור עוד כמה דקות" "בסדר, תודה רבה" היא עונה, ואני יוצא מהבית וסוגר מאחוריי בעדינות את הדלת.
למחרת באותה שעה כשהבית ריק שוב אני מוציא פעם נוספת את הגיטרה וקורא שוב את המכתב, אני לא יכול שלא לתהות אם יש אולי סיכוי קטן שאחד מאחיי גילה את המכתב לפני. "רגע" אני חושב, בעצם אולי כן, אולי אחד מהם או אפילו שניהם גילו את המכתב לפני. ואם זה נכון אז אולי הם ידעו מה עלה בגורל סבא רבא שלנו, ואולי הם ידעו מאיפה הגיעה הגיטרה הזאת ומה גורם לה להיות כל כך מיוחדת שהיא הדבר האחרון שסבא רבא שלי בחר להציל מתופת השואה. אבל מה זה עוזר לי? אני שואל את עצמי, המציאות סוטרת על פניי בחוזקה, שני אחיי נהרגו בצבא, גם אם הם ידעו משהו זה לא עוזר לי. זה לא נכון אני עונה לעצמי הרי יוני היה הילד השובב, אבל לעומתו יותם היה דווקא הרציני והמסודר, ולכן יש סיכוי שאולי אולי הוא רשם את הממצאים שלו באחת מעשרות היומנים והמחברות שלו. אני יוצא מחדרי ונכנס לחדר השכן, אני כמעט נוקש על הדלת לפני שאני קולט שאף אחד לא יפתח לי… "החדר של יותם ויונתן" כך עדיין כתוב על השלט, והחדר נראה בדיוק כמו שהוא נראה כשהם נהרגו. אחרי שיותם נרג אמא החליטה שאת הצד שלו בחדר נשאיר אותו דבר, אז כשיוני נהרג היה זה אך מובן מאליו שגם בצד שלו לא ניגע. אני מביט לצדדים בחשש להפריע את מנוחת החדר וניגש בזהירות למגירה בה יותם שמר את כל הדברים שלו, אני נושא תפילה חרישית שהמחברת (אם היא באמת קיימת) תהיה יחסית למעלה כדי שאני לא אצטרך לחפור יותר מדי במגירה. אני פותח את המגירה בעדינות וענן אבק שנפלט ממנה גורם לי להשתעל, אני משתתק בחרדה אבל אז נזכר שאין אף אחד בבית, אני נושם לרווחה ופונה להציץ לתוך המגירה. במגירה יש פשוט ערמות על ערמות של מחברות, יומנים, דפים, וגם סתם ספרים שיותם אהב לקרוא. הוא היה "חנון אמיתי". אני נאנח, איך אני אמור למצוא עכשיו מחברת אחת בתוך ים כזה של מחברות? אני תוהה, אבל יודע שאם לא אנסה אני בטוח לא אצליח, אז אני מתיישב ומתחיל לעבור על כל הדפים. אחרי בערך שעה וחצי של דפים על דפים אני מאתר בקצה המגירה מחברת קטנה ופשוטה שבדרך כלל לא הייתי מקדיש לה אפילו מבט אחד נוסף, אפילו לא הייתי קורא לה מחברת, יותר פנקס… אבל עכשיו משהו בתוכי אומר לי תנסה, למה לא? מקסימום תפסיד עוד חמש דקות… טוב אני אומר לעצמי מחברת אחרונה להיום, ואם זה לא זה אז אני אמשיך מחר או שאני אחשוב על כיוון פעולה שונה. אני פותח את הפנקס ובעמוד הראשון בכתב יד נקי ויפה רשום "תעלומת הגיטרה" "יש!" אני לא מתאפק וקורא בקול, מצאתי את מה שחיפשתי. מתאים לאחי להיות כל כך דרמטי בדברים כאלו אז אני מניח שזאת אכן המחברת הנכונה. אני אוסף בזהירות את שאר המחברות, מחזיר אותם למגירה ויוצא מהחדר בצעדים גדולים ונרגשים. אני חוזר לחדר שלי, נשכב על המיטה ופותח את הפנקס בעמוד הראשון, תחת הכותרת "תעלומת הגיטרה" רשומות השורות הבאות:
"אז אחרי שאני ויוני מצאנו את המכתב בגיטרה (כתבתי על זה ביומן מספר 42), החלטתי לעשות תחקיר קטן משלי וזה מה שגיליתי (הפירוט איך גיליתי את זה נמצא ביומן מספר 48): כותב המכתב הוא סבא יצחק, שהוא סבא רבא שלי ששלח את הגיטרה לבנו סבא משה, הוא החביא בתוך הנרתיק של הגיטרה מכתב ובו הוא בעצם נפרד מבנו וביתו שלא יראה אותם שוב כי הוא יודע שכנראה לא ישרוד את המלחמה. בנו וביתו הוברחו חצי שנה קודם לכן על ידי מבריחים לאנגליה שם חיו עד סוף המלחמה. כאן עולה השאלה למה הוא החביא את המכתב ולא שלח אותו באופין רגיל? זה היה מכיוון שאם היו תופסים את המכתב הזה שבו כתוב כל מיני דברים שהגרמנים ימ"ש לא רצו שידעו על "מחנות העבודה" שלהם, הם היו תופסים את רוזיל'ה ואת סבא משה והורגים אותם. ודבר אחרון – למה דווקא את הגיטרה סבא יצחק שלח ולא כל חפץ אחר? זה כיוון שסבא משה תמיד רצה ללמוד לנגן עליה, אך הוא לא הספיק בגלל המלחמה. בסופו של דבר הגיטרה הגיעה אליו אבל הוא לא מצא את המכתב שהוסתר בה וכך המכתב נשאר שם חבוי עד שאני ויוני גילנו אותו. ה-סוף!"
אני הופך עמוד ומגלה שהוא ריק, אוף אני חושב לעצמי, זה כנראה אומר שאני אצטרך מחר ללכת לחדר של יותם ויוני ולחפש את היומנים האחרים (למה אני לא אופתע אם גם הם ישלחו אותי ליומנים אחרים?) ובנתיים אני צריך להעלים את הכל כי אני שומע את המכונית של אבי נכנסת לחנייה.
כעבור חצי שנה, אני מוציא את הגיטרה ממקומה כמו בכל יום אחר, וכפי שעשיתי זאת אז בפעם הראשונה וכמו עוד רבים שעשו ויעשו זאת, אני מניח בעדינות את ידי על הגיטרה ופורט עליה, הצליל שנשמע מזכיר לי שוב את אחיי האהובים, אבל עכשיו אני כבר יודע, אני יודע שלמרות הכל, למרות כל האסונות שקרו לנו, למרות כל התקופות הקשות, למרות מותם של יותם ויוני, אני יודע שהגיטרה תמשיך לנגן לעד את מנגינת הנצח…
