אביה, קומי, את תכף כבר תאחרי אימא לוחשת כשהיא נכנסת לי לחדר. היא מתחילה לפתוח את הווילונות כדי שייכנס אור, ולמרות שאני יודעת שזה תינוקי אני מעלה את השמיכה מעל הראש. אימא מצחקקת ולוקחת לי את השמיכה, אז אני קמה ומתחילה ללכת לעבר האמבטיה. (לא לפני שאני לוקחת מאימא את השמיכה ומקפלת אותה על המיטה).
אני נכנסת לאמבטיה ומקווה שהמורה לאנגלית לא תגיע לשיעור הראשון, כי אם כן אני מאחרת בטירוף. כשאני מסיימת להתארגן וכבר באה לרדת במדרגות, אני שומעת רחשושים מלמטה של אבא ואימא: ״את בטוחה שאפשר כבר לספר לה? אני לא בטוח, נראה לי כדאי שהיא עוד קצת תגדל.״ למרות שאני ממש רוצה לשמוע את המשך השיחה, אני יודעת שזה לא יפה לצותת, אז אני משמיעה רעש כשאני יורדת במדרגות כדי שיפסיקו לדבר, ואבא ואימא משתתקים מיד. מה שהם לא דיברו עליו אני מקווה שהם יספרו לי בקרוב.
״אביה, הכריך שלך על השיש״ אבא צועק לי מהסלון. אני לוקחת את הכריך והולכת לכיוון הדלת. ״ביי אבא״ אני צועקת ופותחת את הדלת. קפוא בחוץ אז אני מתלבטת אם לבקש מאבא כבר להישאר בבית, אבל אמור להיות לי מבחן מחר אז אני מחליטה בכל זאת ללכת. ״זה נראה לך הגיוני להבריז משלושה שיעורים ביום?״ אבא צועק עליי שאני נכנסת הביתה. זה ממש מוזר בדרך כלל אימא היא זאת שמטיפה לי על הלימודים אבל אפילו לאבא אני כבר יודעת איך להגיב. ״אמממ אבא, פשוט רבתי עם חברה והייתי צריכה קצת זמן להירגע, אבל אתה צודק אני מצטערת״ אני אומרת בקול הכי אומלל ומתנצל שיכול להיות. אבא נרגע כמעט מיד, וקם להביא לי חיבוק ״אני מתנצל אביה לא ידעתי, לא הייתי צריך לכעוס עלייך.״ ישר כשאני שומעת את שמי אני מזדקפת. אבא תמיד קורא לי בשם שלי ולא בשם חיבה רק כשיש לו משהו חשוב להגיד לי, וכמו שאני מנחשת המשפט הבא שהוא אומר זה: ״אני ואימא צריכים לדבר אתך היום על משהו חשוב, אז אחרי שאימא תחזור מהעבודה נשב לקפה, בסדר?״, אני מהנהנת וממלמלת משהו על עבודה שאני צריכה לעשות ועולה למעלה.
אני פשוט לא מאמינה ששכחתי ממה שהיה בבוקר אני אף פעם לא שוכחת דברים כאלה. אני מתיישבת על המיטה ומנסה לחשוב על מה הם כבר יכולים לדבר איתי, אבל אני לא מצליחה לחשוב על כלום, אז אני מחליטה פשוט לשבת ולהתחיל ללמוד למבחן מחר. השעה כבר שש וחצי ואימא עוד לא הגיעה מהעבודה, אני מקווה שהיא לא מתעכבת. בדרך כלל היא מגיעה בשש הביתה. ובדיוק שאני כבר מחליטה לחזור ללמוד ולהפסיק לחשוב על השיחה הזאת, אני שומעת את אימא פותחת את הדלת. אני משתדלת לא לרוץ מהר למטה, כדי שאבא ואימא לא יחשבו שאני ממש בלחץ, אבל זה לא כל כך עובד לי וכשאני יורדת במדרגות אימא מבקשת ממני לא לרוץ, ושואלת אותי אם אני רוצה שוקו. כאן כבר נדלקת לי נורה אדומה. אימא מציעה לי שוקו רק כשהיא רוצה ממש לפנק אותי או שהיא לא רוצה שאני אתעצבן על משהו, אז למרות שאני ממש רוצה שוקו אני מחליטה לא לתת לה לשחד אותי ואומרת שלא מתחשק לי. אימא מהנהנת בראשה ומתיישבת עם הקפה שלה ושל אבא ליד השולחן, ואבא שכבר יושב ליד השולחן מתחיל לדבר.
״אביה מתוקה, אנחנו רוצים לספר לך משהו ומבקשים ממך לא להתעצבן ולקבל את זה בטוב, ותזכרי שאנחנו באמת אוהבים אותך״. אני מחייכת ואומרת שגם אני אוהבת אותם, ומתחילה לחשוב על מה אני יכולה להגיב בצורה כזאת שהם נזהרים כל כך במה שהם אומרים. עולים לי שני רעיונות לראש ושניהם אני מקווה שלא נכונים. הראשון הוא שהם מתגרשים אבל אני שוללת את זה מראש בגלל שהם בקושי רבים, והשני הוא שהם בהריון והם עושים הפלה (כל החיים שלי חפרתי להם שאני רוצה עוד אח או אחות אבל הם תמיד אמרו שלא והחליפו נושא). אימא ממשיכה לדבר אז אני מפסיקה לחשוב על זה ומסתכלת עליה. אימא מנסה לחייך חיוך קטן אבל היא בלחץ יותר מידי אז היא מתחילה פשוט לדבר.
״אוקיי , אביה אני אספר לך את הסיפור מההתחלה אז תקשיבי טוב. לפני טיפה יותר מ-14 שנה אני ואבא החלטנו שאנחנו רוצים להיכנס להריון. אימא מפסיקה לדבר לרגע כדי שאקלוט שהיא מתכוונת אליי וממשיכה לדבר. ״אני ואבא תמיד חלמנו על ילד אחד שנוכל לפנק ולתת לו כל מה שהוא צריך, אבל לאחר כמה בדיקות גילינו שזה תאומות ולאחר מחשבה רבה החלטנו שאחרי הלידה ניתן את אחת התאומות לאימוץ״.
אימא מפסיקה לדבר ואני מחכה שהיא תמשיך את הסיפור אבל היא ואבא מסתכלים עליי ומחכים לתגובה שלי, ואז אני קולטת יש לי תאומה. שתקתי במשך דקה וניסיתי לעכל את מה שהם אמרו עכשיו. בהתחלה הציפו אותי רגשות כועסים כלפי ההורים שלי והתחלתי לנסות לחשוב איך לפרוק עליהם את העצבים, אבל אז החלטתי שפשוט לא אכפת לי מההורים שלי כרגע.
״אני רוצה ללכת לראות את אחותי״, זה מה שהחלטתי להגיד בסוף. לא הסתכלתי עליהם, לא על אבא ולא על אימא, ואני מניחה שהם מבינים שאני כועסת עליהם אבל אני כל כך מחכה לתשובה שלהם שכבר לא מפריע לי אם הם נעלבים או לא. ״א… א… אביה אני באמת חושבת שזאת טעות, תירגעי קצת ונדבר על זה בפעם אחרת?״ אימא אומרת בקול חנוק. ״לא, אני אלך לראות אותה היום.״
״אביה, גם לנו הנושא הזה לא פשוט תירגעי קצת ונדבר על זה מאוחר יותר״.
״לא״ אני כמעט צועקת, ״אני אלך לראות אותה היום״. ״אביה, תירגעי, ואל תדברי אלינו ככה״ אימא צועקת עליי. זהו כאן אני מתעצבנת , אני קמה מהשולחן בתנופה והכיסא שלי עף אחורה ונופל על הרצפה ובלי מילה נוספת אני רצה לחדר שלי ונועלת את הדלת.
גם אחרי חצי שעה אני לא נרגעת וממשיכה לבכות. כל הכעס שלי והרצון לראות את אחותי פשוט מציפים אותי ואני לא מפסיקה לבכות. אבל אחרי עוד חצי שעה שאני בוכה על המיטה, אני מחליטה לקום ולנגב את הפנים. לא משנה לי מה ההורים שלי החליטו, אני היום עומדת לראות את אחותי גם אם ירצו וגם אם לא, ולכן אני מתחילה לארוז לי תיק.
בהתחלה אני שמה בו רק חצאית וחולצה אבל כשאני נזכרת שכבר חורף אני מכניסה גם סוודר, שמיכת צמר, מכנס ארוך, תרמוס עם מים חמים שתמיד אני שומרת לי ליד המיטה ופנס. אחרי שאני מאורגנת אני פותחת את הדלת טיפה ומנסה להקשיב לקולות של אבא ואימא, אבל כשאני לא שומעת כלום אני מבינה שהם מדברים בחדר שלהם. אז אני יורדת מהר למטה לוקחת קצת כסף מהארנק של אמא שלי ויוצאת החוצה מהדלת.
התחנה הראשונה שלי זה בית החולים הדסה, שם נולדתי אז אני חושבת שאגיע לשם ואנסה לברר מה שאני יכולה. האוטובוס מגיע אחרי עשרים דקות אז אני משלמת ועולה, הנסיעה אמורה לקחת בערך כחצי שעה אז אני שמה לי שעון מעורר לעוד עשרים דקות והולכת לישון. כשאני מגיעה לבית חולים אני לא מבזבזת זמן וישר נכנסת (אני לא רוצה שאחותי תישן כשאראה אותה בפעם הראשונה.)
כשאני מגיעה לקבלה אני פונה למישהו בשם אבנר ומדקלמת את השורה שהכנתי כבר כשחיכיתי לאוטובוס: ״שלום, קוראים לי אביה שהם ויש לי אחות תאומה וההורים שלנו שכחו מי נולדה ראשונה ככה שתמיד אנחנו רבות מי הבכורה וחשבתי לכבוד היומולדת שלנו לבדוק את זה, אז אם תוכל בקשה להביא לי את תעודת הלידה זה ממש יעזור לי״ אני מסיימת את דבריי ומחייכת. אבנר מהנהן ושואל אותי באיזה שנה נולדנו… ובאיזה שעה נולדנו… ואיך קוראים להורים שלנו… ואז מגיעה השאלה שהכי הלחיצה אותי: ״מוריה יהודה זה השם של אחותך, נכון? אני רואה שאימצו אותה…״
״כן, מוריה יהודה זה השם שלה״ אני עונה לו ומיד מתחרטת על המילים שבחרתי. הוא מדפיס דף ומביא לי אותו. ״כאן כתובים כל הפרטים״ ומצביע על ריבוע מסוים. אני אומרת לו ״תודה רבה״ ומפנה את התור לאנשים אחרים. אני קוראת את הדף פעמיים עד שאני מוצאת את הכתובת ״יהודה לוי 12״ אני לוחשת ובודקת אוטובוס. האוטובוס אמור להגיע עוד חצי שעה ואני יושבת בתחנה ולא מפסיקה לרעוד. הייתי צריכה להביא את הסוודר הבורדו שלי אני חושבת לעצמי וקולטת שבאמת הבאתי אותו והוא עליי. אני מסתכלת על השמיים ורואה שיש עננים כבדים מאוד, ואז אני נזכרת שלפני כמה ימים שמעתי ברדיו שאמור לרדת שלג היום. אני בודקת שוב שהבאתי איתי את השמיכה הוורודה העבה ונרגעת. כשהאוטובוס מגיע אני קופצת עליו מתיישבת ומכינה את עצמי לזה שבעוד חצי שעה אני אראה בפעם הראשונה את אחותי.
האוטובוס מגיע ואני יורדת לתחנה חשוכה המקום הזה מאוד מפחיד אותי אבל אני ממהרת למספר 12. אחרי חמש דקות של חיפוש אני סוף כל סוף מוצאת את הבית. אני מסדרת את הסוודר ובודקת שאני נראית טוב מרימה את היד ודופקת. ״שלום״ ילדה קטנה פותחת לי את הדלת אני מחייכת ועונה לה ״שלום, אפשר לדבר עם אימא?״ אני מבקשת. הילדה מהנהנת ורצה לקרוא לאימא שלה. אני מחכה בסבלנות והידיים שלי רועדות וקר לי, אז אני מכניסה את הידיים לכיס של הסוודר ולאחר כ-2 דקות אימא של מוריה סוף סוף מגיעה.
״שלום״ היא אומרת ומחייכת. ולמרות שאני יודעת שאני צריכה קודם לספר לה שאני אחות של מוריה אני ישר שואלת: ״שלום, אני מתנצלת על ההפרעה מוריה בבית?״ האישה מייד מפסיקה לחייך ואני רואה שדמעות עולות בעיניה ״לא, מוריה לא בבית, מוריה נפטרה שנה שעברה.״ אני מנסה להעביר את השיחה שוב ושוב בראש שלי ואיך שאני לא מגלגלת אותה אני מגיעה לאותה תוצאה- אחותי נפטרה. אני אומרת תודה בקול חנוק והולכת לכיוון התחנה. כל הערב ציפיתי לרגע הזה לגלות סוף סוף מי זאת אחותי. אני מתיישבת בתחנה ומתחילה לבכות אני פשוט מתפרקת. היום הזה היה יותר מידי ארוך בשבילי. אחרי רבע שעה שאני יושבת ובוכה אני קולטת חמש שיחות מההורים שלי, ואני מבינה שאני צריכה לחזור הביתה. אני פותחת את הטלפון ומתחילה לבדוק קווים.
אישה מתקרבת אליי ואומרת בקול צרוד ומחייך: ״שלום, את אביה נכון?״ ובלי לחכות לתשובה שלי ממשיכה ״אני נעה, נעים להכיר, ההורים שלך התקשרו אליי, אני מבינה שאת מחפשת את מיקה נכון״? ״ל… ל… לא אני ממלמלת אני מחפשת את אחותי״ ״אה, אביה השם של אחותך הוא מוריה״ האישה מחייכת חיוך נחמד ואני לא מבינה למה היא קוראת לה מיקה. השם שלה הוא מוריה! ואז אני מבינה: אבנר עשה טעות הוא הביא לי תעודות של תאומות אחרות! ״כן, אני מחפשת את מיקה״ אני מתלהבת וקמה מהספסל ״את מכירה אותה?״ אני שומעת בקול שלי תחינה למרות שאני מנסה להסתיר אותה היא עדיין נמצאת בו. ״כן, אני מכירה את מיקה״ נעה מגחכת וממשיכה ״אני האימא המאמצת שלה״. כשהיא מסיימת את המשפט אני מבינה מה היא אומרת, ומבינה שלמרות איך שהתנהגתי ההורים שלי בחרו לתת לי לראות את מיקה. ״תוכלי לקחת אותי למיקה?״ כשאני מסיימת את המשפט אני נזכרת שאני אמורה להגיד בבקשה אבל נראה שלאישה לא אכפת והיא מסמנת לי ללכת אחריה. אנחנו הולכות בערך כעשר דקות ביחד עד שאנחנו מגיעות לבית לבן וגדול עם חלונות גדולים כל כך שהייתי יכולה לעבור בהם בקלות. כשאנחנו מתקרבות לדלת אני מתחילה להילחץ יותר ויותר הפעם אין כאן בלבול אין דרך לחזור אחורה אני עומדת לראות את אחותי עכשיו.
האישה פותחת את הדלת ואני רואה ילדה בגיל שלי שלמרות שאין לה את האף שלי ואין לה את העיניים הכחולות שלי אני יודעת שזאת היא, אני יודעת ״שזאת אחותי״
