מרתה שלנו,
בשנים האחרונות המחלות שלך השתלטו לך על החיים,
זה היה מאוד קשה לראות איך לך נהיה יותר ויותר קשה,
התחלת להאט כשהיינו יוצאות יחד.
וכשלא קמת מהרצפה כשקראנו לך ביום חמישי,
לא הבנתי מה קרה לך,
התקשרנו לוטרינר והוא לא נשמע מודאג,
הבאנו לך אקמול כמו שהוא אמר,
הרמנו אותך כעבור חצי שעה,
אבל כשהודיה ראתה שאת נשכבת שוב אחרי חמישה צעדים קטנים,
דאגתה רק התגברה,
ואחרי כמה דקות בודדות הנחת את ראשך.
ושחררת.
פתאום כל הבית התמלא דמעות ובכי,
לראות אותך ככה על הרצפה גרם לי ישר להבין שמעכשיו הבית שלנו לא שלם כמו שהיה.
אילן ופפי לקחו אותך אל החורשה.
זוכרת שהייתי לוקחת אותך לשם והיית משחקת עם ליקה?
היינו לוקחות הפסקה מהחיים, נושמות את האוויר, מסתובבות בשדות, ופשוט נהנות.
ועכשיו כשאת לא כאן, אני הולכת לבדי,
לא מצליחה להתנתק מאותם שדות שבהם היינו משתחררות.
כלא מאמינה אני קמה כל בוקר בתקווה שתחזרי אלינו הביתה,
מחכה לראות את הליכתך הצולעת,
לשמוע את נשימותייך הקטועות,
ואת נביחותייך החזקות שמגנות על ביתנו כל יום מחדש.
מתחילה להבין שאלינו לא תחזרי,
אמא לא צריכה לספר לי שאת נסעת אל החווה,
אני יודעת שיהיה לך שם טוב יותר.
לומדת לשחרר את חום גופך ההולך ונעלם.
