יש מין מקום כזה בקצה העולם,
לרוב, אם לא כל הזמן, חם שם.
לפני שנים בנו ת'קיבוץ עם בוץ ויתושים,
הם עזבו את הכל ולא ניסו להרשים.
מגדל מים מול הגן בקיבוץ,
נוסעים על אופנים,
נשרפים בכפות רגלים, אז מנסים לרוץ.
אוכלים כולם ביחד מספרים טיפה רכילות.
צוחקים או צועקים, ניזכרים בילדות.
בשבת בקידוש- עם הקיגל או עם הדג מלוח,
שומעים את הוותיקים עם עוד איזה וויכוח.
זה מין שיר אהבה לקיבוץ
לחד"א או לדשא.
למה תמיד הוא עם קוצים?
ועדיין מחניים וכדורעף עליו משחקים.
אם זה לשבילים או למרכול
אני אוהבת את הקיבוץ למרות הכל.
