ס-ל-י-ח-ה
הקדמה…
אני לא יודע מה אעשה עם היומן הזה בסוף…הפסיכולוג הזה אמר לי לכתוב את כל מה שקרה אחרי הנפילה של יונתן. מה אני יכול לכתוב?!הפסיכולוג אמר לי לכתוב את כל מה שאני מרגיש… מה אני אכתוב על ייסורי המצפון שיש לי?! אוףף… איזה מתסכל, אני רוצה לשכוח את כל מה שקרה הוא אפילו אמר לי לשכוח את העבר ולהתמקד בהווה ובעתיד. ועכשיו הוא אומר לי לעלות את זה על הכתב?!
טוב ניראה לי שאין ברירה אתחיל לכתוב ונראה לאן זה יוביל.
פרק 1
הכל התחיל לפני 3 שנים, יונתן נכנס הביתה עם צו גיוס וקרא: אני מתגייס לצנחנים!! לגלגתי עליו ואמרתי לו:” אין לך סיכוי להתקבל משום שאין לך כושר גופני גבוה. אתה רזה אין לך שרירים, אתה גם די פחדן”. אני לעומת זאת הייתי החזק מבנינו האמיץ והגבוה, הוא היה ממוצע. הוא אמר לי:” אתה תראה שאצליח”. לא האמנתי לו ולא דמיינתי לעצמי איך שיוכיח לי, והוא הוכיח לי בענק. פניתי לעיסוקי, שמעתי את ההורים מתרגשים ומעודדים אותו ואת אבא אומר לו שהוא אחלה גבר ואמא ממש חבקה ונשקה אותו מהתרגשות, לא התייחסתי.
יום למחרת יונתן התחיל באימונים, הוא בירר מה הכישורים שצריכים להתקבל לחטיבת הצנחנים, הוא החל ללכת למכון כושר ושם הרים משקולות, בערבים התאמן על ריצה למרחק של 6 קילומטר ואז התברר לי שעידו החבר הכי טוב שלו גם רוצה להתקבל לחטיבה אז הם החלו את האימונים ביחד! יום אחד יונתן ועדו נכנסו הביתה והודיעו שהתקבלו לחטיבת הצנחנים איזה שמחה הייתה בבית. אמא בכתה מאושר אבא לא הפסיק לאחל איחולים, אמא עצרה אותו מלספר את חוויותיו בצנחנים כי זה לא היה נגמר…הם קיבלו הודעה להמתין לאיסוף למחרת היום.
אמא התחילה לאפות מלא עוגיות ולארוז מלא פירות משלל סוגים, ועידו אמר שהוא “טס” לבשר למשפחתו את הבשורה. כשעודד יצא יונתן ניגש אלי עם אור בעיניים ואמר: ”רואה? קיבלו אותי לחטיבה” צחקתי ואמרתי: ”רק תגיע ואחרי יום- יומיים יבינו שטעו ויעיפו אותך”. כשיונתן שמע זאת נעלם האור מעיניו, ושאל בכאב: ”תגיד, למה אתה לא מאמין בי?” עניתי לו בלגלוג:” כי אתה לא מוצלח בכלום אתה רק חנון, ובצבא לא צריך חנונים”. יונתן הקשיב, שתק ןהלך להמשיך לארוז את תיקו…
פרק 2
יום למחרת קמתי, היה רעש בבית יונתן ועדו היום נוסעים לחטיבת הצנחנים הם מילאו והעמיסו תיקים לאוטו שבא לאסוף אותם. יונתן ממש זרח וגם אמא. כשראה אותי הסתכלתי עליו במבט, שבוא ניראה עוד כמה זמן יעיפו אותך, הוא הבין. שתק והמשיך לארוז את האוכל. כשההורים נפרדו ממנו הוא אמר לאמא שחודשיים לא יראה אותה ואמא אמרה שהיא סומכת עליו שהמפקדים יאהבו ויעריכו אותו ליווינו אותו לרכב ואמא חיבקה ונישקה אותו בפעם האחרונה אני לא הסתכלתי ליו הוא אמר להתראות אמא גם נפרדה ממנו והוא עלה לרכב. לא חשבתי עד כמה היחס שלי פוגע בו. ליווינו את הרכב במבטינו, אמא החלה לבכות לא הצלחתי להרגיע אותה היא לא הקשיבה, הודעתי לה שאני יוצא ללימודים היא איחלה לי יום מוצלח, יצאתי.
בשעה ארבע חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא על שעור הספורט שהיה לנו אחרי שסיימתי לשתף, הטלפון צלצל, אמא זיהתה את המס’ של יונתן וקראה בהתרגשות, זה יונתן שלנו!! הוא סיפר לה על האימונים הקשים ואמא נלחצה. כעסתי על יונתן למה הוא מספר לה על האימונים הקשים גם ככה אמא בלחץ הוא לא צריך להלחיץ אותה יותר הוא הוסיף שהוא נהנה, אמא נרגעה קצת ונתנה לי לדבר אתו, שאלתי אותו אם המפקדים מעריכים אותו ונותנים לו לעשות דברים קשים, הוא אמר שעדין לא הם מתנסים בעבודות קלות כמו שטיפת כלים לסדר את המחנה ועוד..אמרתי לו שבטח רוצים אותך בתור מנקה, הוא לא כעס הוא אמר שכולם עושים זאת וניתק…
עברו כמה ימים מאותה שיחה אני המשכתי את חיי בשגרה ויונתן התקשר מדי יום אבל אני לא רציתי לדבר אתו, עשה רושם שהוא כבר לא רוצה לדבר אתי. רק אחרי שיונתן נהרג אני קולט איך ירדתי עליו והא מצידו לא אמר לי כלום לא החזיר לי, לא צעק עלי, אפילו לא הוכיח אותי רק הביט בי בשתיקה ובכאב. יום אחד הוא חזר הביתה עם כמה מחבריו, הם התחילו לדבר על הצבא ואני חיפשתי תירוץ כדי לצאת מהבית אז אמרתי שאני הולך לחבר.
התחלנו להתרגל שיונתן לא בבית ומגיע מדי פעם לשבתות ולערבים. אחרי בערך שנה בערך קיבלנו הזמה להלעת דרגות של חטיבת הצנחנים לתאריך בעד שבועיים. יומיים לפני הטקס יונתן ועידו הגיעו לבית שניהם זורחים ומדברים בלי סוף על הטקס אמא ואבא התרגשו מאוד בשבילם. הם נשארו עד הים של הטקס. הגיע יום הטקס התלבשנו חגיגי יונתן ועידו הגיעו עם מדים מגוהצים ועם כומתה על הכתף, הגענו לטקס, האולם היה מקושט במלא דגלים וסמלים של החטיבה ושל הצבא. התישבנו, ואז התחיל הטקס קראו בשם של החייל ואז העלו אותו דרגה או כמה דרגות, אני מוכרח לציין שזה היה משעמם רציתי לצאת החוצה אבל הורי לא הרשו אז נשארתי. ואז הגיע תורו של יונתן, קראו לו אל הבמה ויונתן עלה לבמה כולו התרגשות ואפילו מסמיק מדי פעם, המפקדים העלו אותו למפקד כיתה. אמא כמובן התרגשה עד דמעות ואבא היה גאה ומאושר. ומפה התחיל המהפך אצלי התחלתי להעריך את אח שלי על זה שהוא מגן עלינו ומאותו רגע לא רבתי אתו, יותר נכון שלא יכולתי לריב אתו. כשהגיע קפצתי עליו ובקשתי סליחה על זה שזלזלתי בו הוא כמובן סלח לי, הוא התחיל לספר לנו על מה שהוא עושה ויעשה וחלק מהדברים לא אמר לנו כי אמר שהם סודיים, יונתן חזר לבסיס. כל ערב התקשרתי אליו ודיברתי אתו במשך שעות עד שנהרג…
פרק 3
אחרי שנה יונתן כבר היה מג”ד, כשפרצה מלחמת חרבות ברזל שלחו את יונתן והגדוד שלו ראשונים לעזה הם הרגו אלפי מחבלים, בערב כשהתקשר אלינו הוא אמר שהוא נכנס לעזה, אמא נבהלה היא אמרה שהוא נפצע פעם אחת וזה הספיק לה הוא אמר לה שהוא ישמור על עצמו. יונתן הרבה לדבר אתנו בערבים כדי לא להלחיץ את אמא. ערב אחד הוא אמר שלא יוכל להתקשר כי הוא נכנס מחר שוב לעזה למשך חודש ואולי יותר, דאגנו מאוד כי הרבה חיילים נכנסו לעזה ולא יצאו. ניסינו להרגיע את אמא זה לא כל כך הלך. בימים הבאים חששנו מכל דפיקה פעם זו הייתה שכנה שביקשה שתי ביצים פעם זה היה שליח של איזה דואר. ואז שמענו את שלוש הדפיקות הסמכותיות שפחדנו מהם כל-כך…
פתחתי לאט את הדלת היו שם שלושה קצינים כשאמא ראתה אותם היא רצתה לטרוק עליהם את הדלת, אבא עצר אותה והזמין אותם פנימה. כשהסתכלתי על פניו ראיתי אותם חיוורות. הם התיישבו על הספה ואנחנו התיישבנו סביבם הם התחילו לשבח את יונתן על מעשיו ועל פעולות שעשה ואז הם הגיעו לחלק המר של הסיפור הקצינים אמרו שהלוחמים נכנסו לבית בעזה כדי לראות שאין בו מחבלים, הבית היה ממוקש וכשנכנסו הבית התפוצץ. יונתן נהרג מיד והרבה מחבריו נפצעו קשה והם במצב אנוש.
רצתי לחדר של יונתן ובכיתי לא האמנתי שהוא נהרג האשמתי את עצמי בהכל, שרבתי אתו על כלום, פתאום כששכבתי על המיטה שלו ודלת ההזזה של הארון הייתה פתוחה ראיתי דף מציץ מהבגדים, התקרבתי לארון וראיתי שזו מעטפה גדולה. פתחתי אותה וראיתי מלא מכתבים של יונתן. היה כתוב על המכתבים תאריכים, ראיתי שהתאריכים האלה מלפני חמש שש שנים התחלתי לקרוא את המכתבים והם היו כתובים כך:
תאריך : 202084
התחלתי לכתוב מכתבים, אני רוצה אבל לא יכול אני יודע שזה נשמע מוזר אבל… אין לי כוח יותר רועי כל הזמן מוריד לי אני אפילו לא יודע למה זה שאותי מעניין אותי דברים אחרים זה לא אומר שאני מוזר, היום הגיעו אליו חברים הוא ביקש ממני לא להתערב בשיחתם, למה בכלל שאני אתערב?! אחרי שהם הלכו הוא אמר לי שבטח אני מקנא בו שאין לי הרבה חברים ולא מעריכים אותי ואני כזה חנון, אני התחלתי ללמוד פשוט לשתוק ולא להחזיר לו ניראה לי שכך ייטב לי ולו.. אני לא מבין אותו מה כבר הוא רוצה ממני, מה?! אני מרגיש לידו כלום. ואני הגדול ביננו..
יונתן
אחרי שקראתי את המכתב הבנתי עד כמה הכאבתי לו. גם נפל לי האסימון שזהו מעכשיו לא יהיה שיחות טלפון לא בילויים ביחד זהו הכל נגמר…
פרק 4
בהלוויה הגיעו מפקדים וקצינים רבים של יונתן. בשבעה הגיעו חברים שלו מתקופות בחייו מהיסודי מהתיכון ובמיוחד מהצבא הם דיברו עליו בלשון עבר, זה היה כואב לשמוע. התחלתי לשחזר כל מיני אירועים שקראו לנו ביחד בחיים ופתאום צץ לי השיר “אחים” של חנן בן ארי ועברי לידר. חשבתי איך זה כל כך התאים לנו במיוחד השורות:
בתוך סבך היער נזכר
איך ברחת לפתע, פערת בי פצע
כי מה כבר הבנתי אז…
הילדות מעצבת, התבונה מתבוננת
ואנחנו בוכים ושמחים
אתה לי חושך – אתה לי אור
כל מה שטמא לי כל מה שטהור
להתנתק כי הכוח, דורש גם מחיר
לשרוד בשביל לפרוח, אתה המחיר
