אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היה קורה אחרת, אם לא הייתי אומר את המילים האלה ואם רוני לא היה מתגייס,
יומני ,שתבין ,זו פעם ראשונה שאני כותב לך, אתה שמור אצלי מאז כיתה ב' ומאז לא נגעתי בך.
זה לא שלא היה אכפת לי מהחיים שלי או ממך אבל הרגשתי שהכל קטן עלי ואני תותח, ומי שכותב ביומן הוא סתם תינוק מגודל…
תמיד זלזלתי ברוני שהוא כותב יומן,
ועכשיו הפסיכולוג …הוא זה שאמר לי לכתוב מה קרה.
אני לא מבין איך זה יעזור לי עם הטראומות והחרדות אבל הפעם החלטתי שאני לא בורח, ומנסה!
כי כשקרה הדבר פשוט ברחתי מהכל לא הסכמתי להיפגש עם פסיכולוג, ללכת לטיפולים להיפגש עם יועצים-כלום, ממש כלום!
זו היתה שנה מאוד מטלטלת, הרבה ניסו לעזור אבל אני לא רציתי עד שפעם אחת ראיתי באינטרנט את הסיפור האמיתי על רוני ולא מה שסיפרו לי…
הרגשתי שכולם שיקרו לי, גם הקרובים אלי, התבאסתי, התאכזבתי כעסתי על כולם, ברחתי לרחוב. הייתי שם יומיים ואז נשברתי אבא ואמא הגיעו בוכים כשמאחוריהם משטרה ואז הבנתי כמה זה איבדתי פרופורציות… וחזרתי.
החלטתי לעמוד מול האמת הכואבת ולהשתחרר. ואתה יומני היקר עזרת לי להשתחרר…
שתבין זה כבר חלפה לה שנה מאז .אך אני חש כאילו היה זה אך אתמול…
אני באמת לא מבין מה יעזור שאכתוב לך…, אבל אני מנסה.
פרק 2
אה, הי יומני לא הצגתי את עצמי: אני יאיר בכיתה י' בא ממשפחה די חרדית אם אפשר לומר..
היה לי אח רוני שהיה בן 19 וחצי 20 כמעט,
זה התחיל כמו שנה רגילה יום לימודים ראשון כיתה ט' כבר גדול, נכנס בשער לבד רוני הולך לעבודה,
אבא לומד תורה, אמא הולכת לדרכה יום רגיל, חוזר הביתה צוחק על רוני שסיים משמרת בוקר שהוא גדול ועדין כותב יומן עושה שעורי בית אוכל והולך לישון
למוחרת חזרתי הביתה מוקדם, שחררו אותנו. רוני, אבא ואמא, לא היו בבית…
ראיתי מול עיני את היומן של רוני החלטתי להציץ לשתי שניות ממש שתי שניות וכך היה כתוב:
"הי יומני זה שוב רוני, שוב שואל את אותה השאלה, מה יהיה איתי? מה יהיה על העתיד שלי? אני רוצה להתגייס, במיוחד עכשיו בשעת מלחמה אבל אבא פחות זורם"
חשכו עייני, אבא? הגיבור? שבצעירותו לחם במלחמת יום הכיפורים, איבד חברים מהגדוד
אבא שלי?! לא מסכים? לא הבנתי אבל הסקרנות גברה עלי והמשכתי לקרוא
"אני יודע, צריך לכבד את ההורים אבל אני רוצה לתרום אני מרגיש את הצורך, אני כבר לא מסוגל לשבת בצד ושעוד יום עובר ומודיעים על חללים חדשים, אני לא מסוגל!, כל החברים שלי התגייסו, ליחידות מובחרות, לא סתם, מה יהיה עלי? מה אני יהיה?, אני כבר לא יודע."
לפתע הרגשתי שמישהו נושף בערפי, הסתובבתי בזהירות וראיתי את רוני, כן יומני את רוני!
רוני כעס מאוד שנגעתי לו בדברים בלי רשות הוא צעק עלי ואמר: "אתה עושה מה שבראש שלך, איזה שליחות יש לך? מה יהיה על העתיד שלך?"
יומני, לא יכולתי להחזיק את עצמי ועניתי לו: "מה יהיה על העתיד שלי? לפחות אני תורם פה משהו, לא מפחד! אתה כבר בן 19 ולא מתגייס, מתחמק אז תחשוב מה יהיה על העתיד שלך!
רוני השתתק, הסתכל עלי במבט מאוכזב והלך לו
פרק 3
כעבור יומיים קמתי בבוקר וראיתי פתק: "תודה שפקחת לי את עיני" זהו, בלי המשך לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, והתחלתי להתארגן לבית ספר.
כשסיימתי שמעתי שקט מהחדר של רוני, נכנסתי והחדר היה ריק, ריק!
הארון פתוח בלי בגדים, המיטה בלי מצעים, הסידור נעלם, החדר מרוקן! עדין לא הבנתי מה קרה והמשכתי בדרכי.
בסלון אבא ואמא עם פתק ביד בוכים, זה היה אותו פתק כמוני
אבא ואמא סימנו לי לשבת ואמרו: רוני התגייס, כתב שפקחת לו את העיניים, הוא לא אמר לפני שהוא הולך הוא פשוט נסע!
פרק 4
בצהריים אחד אחרי כמה שבועות סוף סוף רוני התקשר לדבר באמת, לא רק להגיד שהוא בסדר, ולנתק!
אבא היה עם קול שבור ודיבר איתו מלא, מלא! על שהוא אמר לו לא ללכת ושהוא צעיר ושאבא עדין לא הכין אותו לזה, והוא חושב שהוא עדין לא מוכן. רוני שתק, לא ענה לו.
שאני עברתי לטלפון רוני אמר שהוא מאוכזב שאבא חושב שהוא לא מוכן, ושהוא נכנס ללחימה עוד כמה זמן.
לא היה לי כוח להקשיב לו, היה לי מלא מבחנים על הראש אמרתי לו שהוא חופר לי ושהוא יעזוב אותי, רוני ניתק וכך עבר לו הזמן.
בכל פעם ש רוני מתקשר ואני לא מתייחס
פרק 5
אני זוכר איך זה היה באיזה שעה אני זוכר הכל! הכל התרחש כהרף עין.
חזרתי מבית הספר והבית היה מלא באנשים, מלא אנשים!, לא הבנתי מה זה? מה קורה פה?
ניסיתי להבין מהדיבורים של האנשים אבל לא הצלחתי, לא הצלחתי.
בסוף הבית קרוב לחדר של רוני ראיתי את אבא ואמא יושבים על הרצפה בוכים.
אמא אמרה לי בקול חנוק: "זה קרה!, הנורא מכל קרה, מה שאבא חשש, בגלל זה הוא אמר שהוא לא מוכן, מחבל הרג אותו תוך שניה"
עיכלתי את הדברים והבנתי: זהו רוני איננו, איננו?.
לא הצלחתי להאמין ברחתי לחדר ובכיתי, לא חשבתי שזה יכאב עד כדי כך.
ביום למחרת ישבתי במחשב, כל הלילה לא הצלחתי להירדם, לא רציתי לחשוב מה קרה, איך קרה. הפחיד אותי!
אמא ואבא אמרו ישר שהם יקבעו לי טיפול התנגדתי בתוקף! לא הסכמתי.
על המחשב קפצה פרסומת, באתי להעביר אותה ופתאום שמעתי את השם "רוני אבוטבול".
המשכתי לצפות זה סיקרן אותי, גיליתי שם משהו שונה שרוני בכלל לא נכנס ללחימה מחבל הרג אותו שהוא היה בשמירה וזה לא היה בטעות, אלא בכוונה!
כעסתי שלא סיפרו לי את הסיפור המלא, פשוט כעסתי!
פרק 6
למחרת יצאתי עם תיק וישנתי אצל חבר שלי בלי להודיע לאף אחד, אף אחד.
התעצבנתי על כולם שלא גילו לי.
כולם היו בטוחים שברחתי לרחוב, וכבר ביום למחרת מצאו אותי.
אמא בכתה בלי סוף, היא חשבה שאולי איבדה גם אותי.
לאחר שבועיים שהכל קצת נרגע, אמא ואבא התעקשו שאלך לטיפול, הם אמרו שאני מוכרח.
התנגדתי בתוקף, והם ויתרו לי.
פרק 7
ממש לפני כמה שבועות, הביאו לנו את היומן של רוני, קראתי בו קצת וגיליתי,
רוני היה אצל פסיכולוג שהיה קטן, בגלל חרדה חברתי או משהו כזה לא בדיוק הבנתי….
והוא כתב שזה ממש עזר לו.
החלטתי שגם אני אנסה,
אולי זה יעזור גם לי? להאשמות שאולי זה בגללי? לחשיבות על המפחיד?
החלטתי להפסיק לזלזל ברוני ולהקשיב לו.
להקשיב לו, וללכת לפסיכולוג.
וככה ההגעתי לכתוב בך.
עכשיו מה אתה חושב יומן?, האם אני אשם?
אם לא הייתי אומר את המשפט זה לא היה קורה?
מה את חושב?
שלך יאיר
