שלום אני אשתו של יונתן אבל הוא העדיף שיקראו לו ג'וני. אנחנו גרנו בשדרות בבית גדול ליד המשפחה שלנו וחיינו חיים מאושרים גידלנו ארבעה ילדים: נויה,יואב,שי-לי וגיא. הוא עבד בתחנת משטרת שדרות ותמיד אהב לעזור לכולם ובעיקר תיקן הרבה מזגנים.
יום שבת אחד של שמחת תורה התעוררנו לאזעקות ולא נבהלנו כל כך כי אנחנו גרים בשדרות ורגילים שכשיש צבע אדום צריך להיכנס לממ"ד. לפתע שמענו ששולחים לג'וני הרבה הודעות, וכשהוא בדק מה שלחו לו, ראה שבקבוצת השוטרים של התחנה מבקשים שיגיעו מהר לתחנה כי כנראה שיש חדירת מחבלים. ג'וני התחיל להתארגן לבש את המדים שלו ולקח את הנשק האישי שלו ותוך כדי זה אני התארגנתי וארגנתי את הילדים שלנו. כשהוא סיים להתארגן הוא נתן לי נשיקה והלך לרכב שלנו והתחיל לנסוע לכיוון התחנה. לאחר כמה דקות שמעתי יריות אך לא בדיוק הבנתי כמה המצב חמור ומה עומד לקרות . כשראיתי שהשעות מתחילות לעבור והוא לא חוזר התחלתי לחשוש כי אני רגילה לכך שג'וני הולך וחוזר תוך חצי שעה, ובנוסף לכך הטלפון שלי התחיל לצלצל בלי הפסקה. לא הבנתי מה קורה באותו היום ולא ידעתי שאני לא אראה אותו יותר. בארבע ורבע בצהריים קצינת הנפגעים התקשרה אלי והודיעה לי שג'וני נרצח וכאן התחלתי לקשר את כל הדברים שהקצינה סיפרה לי ומה ששמעתי עד שלבסוף נוצרה לי תמונה מלאה של מה שקרה ואיך ג'וני נרצח ובנוסף הבנתי מה קרה באותה השבת בכל הדרום ושבעלי הוא לא היחיד שנרצח. ילדי שמעו את מה שקצינת הנפגעים אמרה לי בשיחה והם התחילו לבכות. היה לי קשה כי הייתי צריכה להכיל אותם אך הרגשתי שאני מתפרקת מבפנים משום שלא ידעתי איך אחזיק את הבית לבד בלי ג'וני ואיך בכלל אמשיך לשמוח ולהנות. הבן הקטן שלי עדיין לא הבין וקיבל שג'וני נרצח ושהוא לא יראה אותו יותר ועובדה זו הכבידה עלי אף יותר.
ג'וני לא נקבר באותו היום שנרצח מכיוון שהתחילה המלחמה ובנוסף לקח זמן למצוא ולזהות את הגופה ולכן גם ההלוויה התאחרה בכמה ימים והנוכחות בה הייתה מצומצמת מכיוון שהמלחמה התחילה לא מכבר והאזור היה תחת מתקפת טילים ופיקוד העורף אסר על התקהלויות. כשנכנסנו לשבעה אנשים רבים באו לתמוך בי ולעזור לי ולנחם אותי אך האהבה של ג'וני הייתה חסרה לי מכל. כל השבעה הייתי אצל גיסתו של אח של ג'וני אז גם הם תמכו בי.
כשהסתיימה השבעה היתה ארוחה של סיום השבעה ושם סיפרו סיפורים על ג'וני וכמה שהוא עזר לכולם אך סיפור אחד נחקק לי בראש. ביום שישי שלפני אותה השבת, ג'וני נתן פתק לרב כדי שיתפלל על מי שרשום אך הרב לא הספיק לפתוח ולקרוא מה היה רשום באותה השבת כדי להתפלל בגלל שפרצה המלחמה, וכששמע על הרצחו של ג'וני הוא לא היה מסוגל לפתוח את הפתק אך כמה ימים לפני הסעודה הוא פתח וראה שג'וני החסיר את שמו מהפתק ורק אני וילדינו היו עליו. הסיפור כל כך כואב לי והוא חקוק לי בראש מילה במילה. הארוחה נגמרה והתפנינו לבית מלון בעין גדי.
בבית מלון גרנו קרוב לשנה והילדים השתעממו, ויותר מכך התגעגעו לביתנו בשדרות, לחברים שלהם ובכללי לשיגרה אך לא הייתה לי דרך לעזור להם להתגבר על הקושי שלהם, ובעיותי לא פחתו עם זמן אלא גדלו כי עברו מספר חודשים ובת המצווה של ביתי שי-לי מתקרבת ואני לא יודעת איך לארגן הכל לבד ובזמן כל כך קצר בלי ג'וני, אך יומיים לאחר מכן התקשרה אלי עמותה שעוזרת ליתומים ואלמנות שאיבדו את קרוביהם במלחמה שרצו לעזור להפיק את האירוע, הסכמתי וכשהשיחה התנתקה בכיתי מרוב אושר ושמחה כי עכשיו אני לא צריכה להתמודד עם הכל לבד, ויש מישהו שעוזר לי ומוצא לי פתרון לקושי שהיה לי לאירגון בת המצווה. התחלנו לארגן את בת המצווה למרות ששי-לי לא רצתה לחגוג מכיוון שהיא הייתה מאוד קרובה לג'וני וקשה לה להתמודד עם זה שהוא לא איתנו יותר. אך בכל זאת הפקתי את האירוע כדי שתהיה קצת יותר שמחה למרות המצב הקשה והעצוב. בחרנו את המקום, האוכל, הצבעים, כמות השולחנות, מועד האירוע, השמלות, החליפות, הנעליים ועיצבנו את ההזמנה. הכל היה מוכן ומה שנותר זה רק לחכות.
יום בת המצווה הגיע ושי-לי לא התרגשה בכלל, ואני הבנתי אותה. זה מאוד קשה לחגוג בלי אבא שלך בת מצווה אבל ניסיתי לעשות הכל כדי שהיא תהיה מאושרת. התארגנו בבית מלון ונסענו לכיוון המקום. כשהגענו עשינו תמונות וכשסיימנו להצטלם התחיל האירוע. התחלנו באכילת המנה הראשונה ולאחר מכן עשינו תמונות במגנטים אכלנו מנה שניה וכשסיימנו לאכול העמותה הפתיעה את שי-לי בברכות מאנשי העמותה ומהמפורסמים שהיא אוהבת: נועה קירל, אנה זק, עומר אדם ושיחת וידאו עם עדן בן זקן. היא שמחה ויותר מזה המחווה הזאת ריגשה אותי כל כך כי אף אחד לא חייב אותם אלא הם עשו זאת מיוזמתם המלאה ואני לא אשכח להם את זה אף פעם.
