הבחירה של אנדר / תהל משולם

"סבתא, יש חיים בעולם הבא?" שאל אנדר בן ה14. אצבעותיו נסגרו בעדינות סביב ידה השברירית של סבתו, גופה היה כה קל עד שנדמה לו שאם רק ירים את ידה מעט, היא תתפוגג באוויר כמו משב רוח קליל. הוא הרגיש את פעימות ליבה המעטות שנותרו, דועכות לאטן, כאילו כל נשימה הייתה מאבק אחרון מול הזמן.

היא חייכה בעצב. "אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, אנו חיים בעולם בו לחלק מן הדברים אין הסבר או תשובה, אינך חושב שזה נותן לנו יתרון מסוים?"

הוא עצר לחשוב. "איזה יתרון?" שאל לבסוף.

"לחיות את החיים באמונה מסויימת, אני חושבת שהדבר היחיד שבן אדם זוכר ותמיד יזכור, זה את האמונה שלו." ענתה.

אנדר הביט בפניה המוצפות בתוגה שלא יכלה להסתיר.

"סבתא?" שאל.

עיניה נסגרו, ושלווה עטפה אותה.

עברו שלוש שנים.

אנדר לא חדל לחשוב על דבריה של סבתו, במיוחד כאשר כל זמנו הפנוי היה מושקע בטיפול ממושך בסבו.

"היא הייתה עושה זאת יותר טוב." אמר על כל דבר שעשה למענו, או "איזה מזל שהיא לא פה, אחרת הייתה נעלבת לראות את העבודה הנוראית שאתה עושה."

מאז מותה של אשתו, בעלה, סבו של אנדר, שקע בדיכאון. הוא היה מטיח בכולם האשמות לגביי מותה, הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שלא יוכל לראות אותה יותר.

בשלב מסויים, בו מצבו הידרדר אפילו יותר, אמו של אנדר ניתקה קשר איתו, היא לא יכלה להמשיך לסבול את היחס המשפיל מאביה.

באותו יום בו ניתקה איתו קשר, הוא השתולל, התעצבן, שבר דברים. באותו הרגע הבין אנדר שאם אף אחד לא יטפל בו, הוא עלול לפגוע ביותר מרק רהיטים, אלא גם בעצמו.

מאז, לאחר שעות הלימודים, אנדר חזר כל יום מבית הספר אל בית סבו.

היה זה בוקר גשום.

אלינור, אימו של אנדר, הסיעה אותו לבית הספר.

בעוד טיפות הגשם ניתכות על שמשותיה של המכונית בחוזקה, אלינור פנתה אל אנדר.

"אנדר, לא מצאתי זמן לדבר איתך אתמול, התעכבתי בעבודה. המורה שלך, שלח לי הודעה בה הוא מעדכן אותי בכך שציוניך התדרדרו. יש לך משהו לומר בנושא?"

הוא שתק, הוא קיווה שהיא לא תגלה על כך. "אני לא יודע מה להגיד."

אימו  דרכה בעוצמה על דוושת הבלם, והמכונית הגיבה בחריקה חדה, נעצרת בפתאומיות מול הרמזור שהתחלף. "כדאי שיהיה לך! אני אמרתי לך, אם אתה רוצה לשמור איתו על קשר, אתה יודע שיש לזה השלכות! אתה הבטחת לי, בשיחות הקודמות שלנו, שהעזרה לאילן, לא תשפיע על המצב הלימודי שלך. אני צריכה לדאוג, או שזאת מעידה חד פעמית?"

הוא הרכין את מבטו. " מצטער אמא. זאת מעידה חד פעמית, אדאג שזה לא יקרה שוב."

כאשר המכונית עצרה ליד הכניסה לבית הספר, הוא סגר את מעילו במהירות ודהר אל הכניסה למבנה.

בעודו עובר בדלת שבצידה רשום "יא'2", הוא הבחין בנער יושב באחת הפינות של הכיתה, מחבק את רגליו ומחצית פניו מוסתרת בכובע הקפוצ'ון שלו. שאר התלמידים בכיתה, היו עסוקים בדיבורים על העבודה החדשה שלהם, או על הלחץ לקראת הבגרויות הקרבות. אף אחד מהם לא בדק מה שלומו.

אנדר הניח את תיקו במקום, על השולחן שלו, והתיישב ליד הנער.

"היי." הוא ניסה לפתח שיחה. הוא לא היה בטוח איך קוראים לו, לאנדר היה קשה למצוא זמן חברתי כאשר הוא בילה את רוב זמנו אחר הצהריים אצל סבו.

הנער לא השיב, ובכי חרישי נמלט ממנו, כמו כאב שמסרב להישאר כלוא.

"היי, מה קרה?" שאל שנית.

"מה אתה רוצה ממני?" השיב בכעס.

"לדעת מה שלומך. אתה יושב בפינה, מדוכדך, כך נראה לפחות. נדמה כי עובר עליך משהו." אנדר משך בכתפיו.

הנער הרים מעט את הכובע ועיניו נראו. "סבא שלי נפטר."

אנדר הניח את ידו על כתפו של הנער. "אני ממש מצטער." ניסה לנחם.

"וואי, בבקשה, אל תאמר את זה, אתה גורם לכך שזה ישמע כאילו אתה הרגת אותו ולא הסרטן." אמר בתקיפות, נרתע מידו של אנדר.

"סליחה." התנצל אנדר. "אני מכיר את ההרגשה."

"איך?" שאל כלא מאמין.

"סבתי הלכה לעולמה לפני שלוש שנים. אני נשברתי לחלוטין, חשתי כאילו עולמי קרס. מצאתי מעט נחמה בעובדה שנשארתי קרוב לאדם החשוב ביותר בחייה, סבי," הוא הסביר. "אם תזדקק למישהו לדבר איתו, אני מאמין שאוכל להיות אופציה לא רעה כלל. בשנה בה סבתי מתה, הרגשתי נורא. כיום אני חושב שאם היה לי מישהו לדבר איתו, יכולתי לעבור את זה אחרת."

למרות שאנדר הכיר את הנער הזה מהכיתה, בדרך כלל הוא מרוחק ואדיש. הפעם, הוא הרגיש פתאום קרבה והבנה כלפיו. בנסיבות רגילות, סביר להניח שאנדר לא היה מגלה אמפתיה כזו.

"תודה, אקח את ההצעה הזאת בחשבון." ענה. "לי קוראים תום."

"לי קוראים אנדר."

לאחר שעות בית הספר, אנדר מיהר אל בית סבו.

העציצים על אדן החלון גרמו לו להשתהות לרגע. לפני שלוש שנים הוא עוד היה עוזר לסבתא שלו, מארי, להשקות ולטפח את העציצים, אך כיום, הם נותרו כתזכורת לאובדנה, כזיכרון עצוב ומדכא. כמובן שאנדר תמיד יכל לזרוק את הפרחים הנבולים, ולקנות חדשים, אך הוא ידע עד כמה כואב זה יהיה.

הוא דפק על הדלת וסבו פתח את הדלת. "איחרת." אמר אילן בשיפוטיות.

אנדר למד לא להתרגש יותר מדי מן ההערות האלו.

"מה שלומך סבא?" שאל לאחר שפינה את הכלים של ארוחת הצהריים מן השולחן.

"מה שלומי?" חזר על השאלה סבו בקול שהביע תסכול. "לא נראה לי שזה משנה לך הרבה. אולי אם היית יותר מעורב, היית יודע בעצמך."

אנדר שתק, הוא לא רצה להיכנס לדיון ממושך על ההערכה של סבו לעזרתו.

הוא צריך אותו, לא משנה עד כמה יתאמץ להכחיש זאת.

"סבא, אתה צריך משהו נוסף?"

"את אישתי בחזרה, אבל אתה כנראה לא יכול לעשות זאת." ענה ביובש.

ברגעים שכאלו, אנדר פשוט תוהה מדוע הוא עוזר לו בכלל. ושנייה אחרי אותם הרגעים, הוא נזכר בתשובה. "אם סבתא לא פה לעשות זאת, המעט שאני יכול לעשות כדי לתת לה שלווה, זה לעשות זאת בעצמי."

בדרך אל ביתו חזרה, היה שקוע אנדר במחשבות על אותו היום. הוא ותום החליפו מספרי טלפון, והוא שלח לו הודעה, אך לא הספיק לפתוח אותה עדיין. הוא לחץ על ההודעה.

"היי אנדר, תודה שדיברת איתי היום, זה ממש עזר לי. אני יודע שרק הכרנו, אבל אם יש לך זמן מחר אחר הצהריים אולי נוכל לדבר עוד קצת? זה יוכל ממש לעזור לי. תודה שוב :)"

אנדר לא היה צריך לבדוק ביומן שאין לו כדי לבדוק אם הוא יכול להיפגש מחר, אך לפני ששלח תשובה, הוא עצר.

הוא בהה בהודעה שעל המסך, ידיו מרפרפות מעל המקלדת אך לא כותבות דבר.

סבא או תום?

המחשבה לא הפסיקה לנדנד לו. הוא תמיד ידע שהמשפחה באה קודם, אבל הפעם זה הרגיש אחרת. הוא נזכר ברגעים שבהם היה זקוק למישהו, כמו תום עכשיו, ולא היה מי שיבין אותו.

"אם אני בוחר בתום, האם סבתא הייתה גאה בי? או שהיא הייתה אומרת שסבא חשוב יותר?" תהה, והקול שלה חזר אליו: "חפש מה נכון בעיניך, לא מה שנראה נכון בעיני אחרים."

הוא רצה לנצל את ההזדמנות להתחבר לתום, אבל פחד מההשלכות על סבו, שזקוק לו יותר מתמיד. הדילמה הלחיצה אותו: כל בחירה משמעותה ויתור — על סבו, או על עצמו. הוא ידע שהחלטה זו תכביד עליו, אבל לא היה לו הרבה זמן להתלבט.

וברגע אחד, בפזיזות אך גם בביטחון, הוא הקליד.

"היי תום, מחר נשמע מצוין! מה דעתך שאבוא אליך אחרי הלימודים?"

נשלח.

כעבור רגעים בודדים, נשלחה הודעה חזרה.

"מעולה! תודה:)"

אין דרך חזרה.

הוא נשם לרווחה ונכנס אל ביתו.

ברגע שנשכב על המיטה, הוא הבין את משמעות של ההחלטה שקיבל.

באותו הבוקר, הוא לא ראה את תום בבית הספר, וכעבור שעה מתחילת הלימודים, הוא החל לדאוג.

"היי, הכל בסדר??"

שלח לו הודעה בתום השיעור השני.

בשעה 12, נשלחה הודעה חזרה.

"היי, מצטער, אני לא מרגיש כל כך טוב, אצטרך לבקש ממך לא לבוא היום:(."

אתמול תום נראה בריא, לפחות מבחינה פיזית. אבל אנדר זיהה את זה – הוא היה במצבים דומים בעבר, כשהוא עצמו "לא הרגיש טוב" אחרי מות סבתו. אם לא היה יודע מה עובר על תום, אולי היה מרגיש הקלה על כך שלא יצטרך לעזוב את סבו היום. אבל בגלל שידע, הוא החליט שלא לוותר.

אנדר, במהלך פזיז ביותר, הרים את ידו ממקומו. "מר בוריס, אני צריך ללכת."

הקו לו המתין אנדר עצר בתחנה. הדלתות נפתחו ואנדר הניח את רגלו על רצפת האוטובוס. משתהה.

"ילד, אתה מתכוון לעלות או לא?" שאל הנהג בחוסר סבלנות.

הוא מתכוון לעלות?

רגלו השנייה עלתה והדלתות נסגרו מאחוריו.

הוא צלצל בפעמון.

אישה גבוהה בשמלה בצבע טורקיז, ששערה החום היה ארוך למדי, פתחה לו את הדלת.

"היי, אני חבר של תום, מ… בית הספר." גמגם. הוא דחס את כפות ידיו בכיסיי מעילו.

חיוך קטן התפרס על פניה. "תעלה במדרגות למעלה ותלך ישר במסדרון עד הסוף, שם החדר שלו." אמרה והכניסה את אנדר פנימה.

"אמא, אמרתי לך כבר, 37 זה מספיק חם כדי שלא אוכל ללכת לבית ספר מחר." ענה קולו של תום כאשר אנדר דפק על הדלת.

"האמת היא, שההגדרה לחום היא 37.5 מעלות ומעלה." השיב אנדר ביובש.

תום פתח את הדלת. "אנדר? מה… מה אתה עושה כאן?"

"ביקור חולים זאת לא מילה גסה." ענה אנדר.

"זה גם לא מילה, זה צירוף סמיכות." תיקן אותו תום.

אנדר שתק.

"אה, תיכנס." אמר תום ונתן לאנדר להיכנס.

"כשסבתא שלי מתה, חשבתי שלעולם לא התאושש מזה." פתח אנדר.

הם ישבו על מיטתו של תום.

תום הביט בו בהפתעה. "אתה לא חייב לדבר על זה."

אנדר משך בכתפיו. "זה לא שכבר לא קשה לי, אבל עם הזמן, אתה מבין שלדבר על זה יכול להקל."

"אני לא ידעתי עד עכשיו מהי התחושה של לאבד אנשים קרובים. ופתאום כשזה תקף אותי, אני מרגיש כאילו שום דבר לא יחזור להיות כשורה." הודה תום.

"זה באמת לא. אבל אני חושב שהחוכמה היא לקחת את כל הכאב הזה בפנים, ולהמיר אותו לכוח. לי עזרה המחשבה על רצונותיה של סבתא שלי. להיות לצידו של סבא שלי גורם לי להרגיש קרוב יותר אליה בצורה מסויימת, גם אם הוא חסר כל הערכה כלפיי מעשי." מלמל אנדר.

"למה אתה חושב שסבא שלך לא מעריך אותך?" שאל תום.

לאחר כמה דקות של דוגמאות שונות, תום נאנח. "אז למה אתה ממשיך לדאוג לו? אתה באמת חושב שזה מה שסבתא שלך הייתה רוצה שתעשה עם החיים שלך?"

"זה לא משנה, נכון? זה כבר הפך להיות לסוג של מחוייבות-."

"עובדה שאתה כאן אנדר, יכולת ללכת אל סבא שלך." קטע אותו. "אתה חושב שהוא בסדר?"

באותו הרגע, הטלפון של אנדר רטט.

"אמא שלך מתקשרת." אמר תום.

אנדר ענה לשיחה. "אמא?"

הם הגיעו אל בית החולים.

"איפה הוא?" שאל אנדר בבהלה. אימו ישבה על כיסא ליד חדר סגור.

אימו של אנדר הביטה בו, ואז בתום, ואז בו בחזרה. שפתיה התעקלו בעצב. "הוא בטיפול נמרץ."

אמא שלו לא הספיקה להסביר הכל בשיחה, וגם אנדר, קלט מילים בודדות.

"לפני כמה זמן הגעתם לפה?" שאל אנדר.

"עשר דקות. אנדר… סבא שלך עבר התקף לב. בדיוק הייתי בדרך אל הבית שלו, רציתי להביא לך מפתחות לבית כי בדיוק הייתי בדרך לפגישה חשובה ולא רציתי שתתקע בלי מפתחות. למה לא עדכנת אותי שאתה לא מגיע אל סבא היום?"

אנדר קפא.

"אנדר-"

הוא שתק.

"אנדר-"

מילה לא יצאה מפיו

"אנדר!"

הוא יצא בריצה אל מחוץ לבית החולים.

הוא התיישב ליד הכניסה לבניין, דמעות נצצו על לחייו.

"אני כל כך מצטער אנדר." קולו של תום נשמע לצידו.

"כל זה באשמתי." מלמל בבכי. "בגללי סבא כרגע שוכב על מיטה בבית חולים ולא ידוע אם ימשיך לחיות… הכל באשמתי…. אם רק הייתי לצידו, אולי הייתי יכול למנוע-"

"אנדר, אתה האחרון שאתה יכול להאשים. בגללי יצאת מבית הספר, בגללי לא היית אצל סבא שלך, בגללי לא היית שם בשבילו. אני האשם האמיתי כאן." דמעות החלו לזלוג גם מעיניו של תום.

"אבל עדיין, זאת הייתה בחירה שלי. זאת הייתה האחריות שלי, ואיכזבתי את כולם."

"אתה אידיוט."

"סליחה?" עצר אנדר בשאלה.

"אתה חושב שאתה יכול לשלוט על הכל, לרצות את כולם, לבחור בדבר הכי טוב…. אתה בן אדם, זה הגיוני שלפעמים בחירות נושאות איתן מחירים. צריך לדעת להסתדר איתם, לקום איתם, ולחבק אותם, כי הם חלק מההחלטה." תום השיב.

"אנדר!" אימו הופיעה מולם, מתנשפת, פניה דואגות.

"מה קרה?" שאל אנדר.

"הוא התעורר."

בתור בני אדם, הדבר הכי קשה, זה לבחור.

לא משנה עד כמה דבר נראה לך מבלבל, קשה, בסופו של דבר, ההחלטה תגרור מחירים והשלכות.

החלטה היא לא דבר חדש משמעי, אין דבר נכון או לא נכון, זה לא שחור ולבן.

אבל הכל תלוי במחיר שאתה מוכן לקחת על עצמך, ולא לכבול אותך אליו.

השבועות עברו, וסבו של אנדר החלים.

כמובן שהוא לא היה אותו הדבר, אבל עבר זמן רב מאז שסבו של אנדר היה במיטבו.

פעמיים בשבוע, אנדר טיפל בסבו, ואת שאר השבוע השקיע בעצמו ובזמן לשיחות עם תום.

אנדר ואימו הצליחו לשקם בצורה חלקית את הקשר של סבו של אנדר עם ילדיו האחרים, ובעקבות זאת החלו לבקרו כמה פעמים בשבוע.

אנדר הבין את המשמעות של המחירים בחיים, אך בסופו של דבר גם איך להסתדר איתם.

עד כמה אהבת את היצירה?