הוא אהב את המקום שהיה בו. היה בו כמעט כל דבר שרצה, והוא מעולם לא התלונן. היו לו לא מעט דברים שחיבב, אבל אם היית שואל אותו, היה עונה שהדבר האהוב עליו ביותר היה המבוך העצום שהתפרש מתחת לרצפת הזכוכית של חדרו, והאנשים שעוברים דרכו. הוא לא אהב את האנשים עצמם, אלא את התחושה שהרגיש כשעמד תמיד מעל כולם, זכוכית מתחתיו, רואה ואינו נראה, רואה את דרכם בצורה כה ברורה בזמן שהם מתקשים.
למען האמת, אם היית שואל אותו, היו לו הרבה דברים לומר על המבוך. מאז שהגיע לפה – בדרך כלשהי, הוא לא יודע – הוא הפך למרכז חייו תוך זמן קצר, גורם לו להוציא יותר ויותר זמן בהתבוננות, המבוך שכיסה את האדמה ונמשך למרחק שנראה אינסופי לכל כיוון. הדבר היחיד שהיה חסר לו היה אדם אחר שישתף אותו במה שראה.
אם היה לו עם מי לדבר, היה מספר, לדוגמה, על הדרך המאוד ברורה במבוך, שאם רק האנשים היו חכמים כמוהו היו יכולים להגיע בקלות להמשך הטוב ביותר בשבילם, והלאה אל מעבר ליכולת הראייה שלו. איך זה בכלל שאנשים לא פשוט מבינים את זה כמוהו?
דבר אחר שהיה יכול לספר היה החלוקה שקבע בין האנשים השונים, שנהייתה ברורה יותר ויותר ככל שצפה יותר במבוך. היו – לדעתו – שלושה סוגים של אנשים:
הסוג הראשון היה ה"גאוותנים". הסוג הזה של אנשים הלך במבוך בראש מורם, אך בכל זאת בקושי רואים עד לפנייה הבאה, לפעמים אפילו מתנגשים בה. וכשהיו מגיעים אליה, לא חשבו לפני שלקחו ימינה או שמאלה, אלא לקחו תמיד את הדרך הזוהרת והיפה ביותר למראה ברגע הראשון, גם אם ההמשך היה פסולת וריקבון.
הסוג השני היה ה"אפרוריים". הסוג הזה בדק כל צעד וצעד, ניסה לחשב הכל מראש, עצר ליד פניות ושאל אנשים אחרים במבוך, גם אם לא ענו לו. הם תמיד היו כל-כך איטיים וזהירים, עד שהאיש היה מספיק לעקוב אחרי אדם אחר ולחזור ל"אפרורי" לפני שההוא היה יוצא.
הסוג השלישי היה ה"פחדנים". האנשים האלו פחדו מהמבוך, וניסו לברוח ממנו ומאחריות הבחירה שלהם ככל האפשר. הם היו מסתכלים על כל התפצלות, חוששים, ומחכים שאדם אחר יעבור שם כדי ללכת אחריו, גם אם לא יודעים מה המשך הדרך או אם היא טובה.
כמובן, בתוך הסוגים האלו היו רמות שונות, והיו גם יוצאי דופן, אבל זה מה שהאיש היה אומר. והוא, בתורו, צחק על כולם: הגאוותנים היו טיפשים, האפרוריים משעממים, הפחדנים חלשים, וכולם עיוורים וכישלונות מוחלטים. אה, אם רק היה יכול לומר להם מהי הדרך הנכונה, אם רק היו שומעים אותו!
וכך היה מעביר יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, בחדרו, מרוחק משאר האנשים בעולם, לעולם לא מתקדם במבוך בעצמו.
