איש אחד / גלעד וינברג

איש אחד הלך, הלך, הלך, בום שניצל.

סיפור זה, המסופר בכל רחבי הארץ והעולם, איננו הסיפור המלא. זהו רק חלק, רסיס, שבריר מהסיפור האמיתי. ישנן גרסאות רבות לסיפור הזה, וכולן מגיעות מאותו המקור:

לפני זמן רב, איש אחד יצא למשימה חשובה; לאחר מסע ארוך, אחרי הרים ועמקים, נהרות ונחלים, נאמר כי הגיע למטרתו, ואז קרה דבר כלשהו, דבר שהוריד חשכה על העולם והעלים מעט מצבעו. מעט לאחר מכן, נשמע פיצוץ עז, ושליח נשלח להודיע כי האיש נכשל במשימתו.

סיפור זה ארוך יותר, בעל פרטים מרובים מהאחר, ורבים המכירים אותו מאמינים שזהו הסיפור המקורי. אך ישנם בודדים, ביניהם עבדיכם הנאמן, המכירים סיפור עמוק ועתיק אף יותר, סיפור שממנו שורש כל הסיפורים הללו, שנמצא על לוח אבן במערה לפני שנים ארוכות, והוצב סביבו מעטה סודיות בגלל חשיבותו:

*****

לפני שנים רבות, בעידן האגדות, בתקופה שממנה כולם כבר שכחו,

הייתה מלחמה, נוראה ואיומה, בה מאות אלפי אנשים נלחמו.

עבר כבר עשור, הפסיקו לספור, אך איש לא עזב את המטרה:

לגרש לתמיד, למחוק ולהשמיד, לנצח את השנאה השחורה.

אך אפילו צבאות, אמונים בקרבות, יחדיו לא יכלו לחיה הגדולה,

האש המאכלת, בלב היא שוכנת, לכאוס ורוע תמיד מובילה.

השורדים שנותרו, לתקווה נואשו, יצאו לחיפוש אחר אגדה:

אי שם בהרים, חבויה מזרים, מסתתרת לה חרב עטויה חלודה.

אם ליבך טוהרה, נקי מיוהרה, ותצא למסע ארוך בהרים,

אם ישפור מזלך, תמצא בידך, את החרב קוטלת-שקרים.

החרב הידועה – גיבורים נשאוה! – החותכת שונא ממרחק,

מקרבת אויבים, מסירה חטאים, ניצחון ירגיש כמשחק.

עם רדת חשכה, נפגשו עשרה, לדרך יצאו הם מיד,

נפרדו תוך יומיים, לכל רוח שמים, את החרב יישא רק אחד.

וכך הקנאה, איתם רכבה, להשחית כל המחפשים,

להכשיל מסעם, להקשות מסלולם, לשלוח מפלצות וקשיים.

וכך ראשון נפל, ראשו אז הוטל, ונלקח על חנית כסימן,

ושני נטמא שחור, חזר לאחור, ולשלישי מלכודת טמן,

רביעי קפא בטונדרה, רחוק מחברה, אי שם למרגלות ההרים,

חמישי נאכל, שישי נקטל, שביעי נעלם עם זרים,

שמיני סגר עסקה, אך קיבל מאת השנאה, במקום כסף, שק של קללות,

על תשיעי נאמר, שבלילות מאוחר, קולו עוד נשמע ביללות.

וכך עשירי, בודד וערירי, המשיך במסעו הנואש,

נלחם בקרבות, עבר מלכודות, ולחרב עודנו נרגש ונגעש.

לאחר זמן מה, לעולם לא נדע, מצא את הנשק המבוקש,

נדן וניצב, כסוף ומוזהב, אך הלהב – עשוי קש.

הבין עשירי, פתאום גלמוד ודכאוני, שלעולם לא תהיה מנוחה,

לא זהב ותהילה, לא שלום ושלווה, השנאה ממזמן כבר ניצחה.

ובזו ההבנה, הגיעה לסיומה, תקופת עידן האגדות,

ולעידן האחרון, עידן הכיליון, הציבה שנאה את היסודות.

*****

אה, הסיום הטרגי, לא צפוי ומכה כמו משאית בקיר לבנים. אבל יש משהו בסיפור, דבר קצת מוזר, שלא מסתדר. הרי, בסופו של דבר, אנחנו עדיין חיים, ועידן הכיליון רחוק עוד מאוד. אולי, יש בינינו המעיזים לקוות, זהו רמז לשינוי, רמז לכך ששליחי האויב שינו והטמיעו בנו את הסיפור הזה, ואולי, רק אולי, הסיום האמיתי נמצא על אבן עתיקה אף יותר, קבורה במערה, והולך כך:

*****

…הבין עשירי, בחיוך פתאומי, כי זהו רמז ולא כל מרמה,

שבשביל אהבה, חיבור ישיר לנשמה, מי צריך בכלל חרב קסומה?

עד כמה אהבת את היצירה?