פרק 1:
"ריינה מארוק, כשפית אדמה" נשמע קול ברמקולים "ואמבר בלייק, כשפית מים".
טוב, זה הסימן שלי, השלמתי עם העובדה שהגיע תורי.
ירדתי במדרגות והרגשתי את המבטים של כולם נעוצים בי.
מזווית העין קלטתי את ריינה והחבורה מחליפים אגרופים וריינה התקדמה לעברי.
נו באמת, גלגלתי עיניים. "אמבר!" שמעתי את ריינה קוראת לעברי, "מוכנה להפסיד?" ריינה שאלה בליגלוג, "האמת שהתכוננתי" עניתי במשיכת כתפיים, הגענו לזירה, "אבל לא להפסיד" לחשתי לה רגע לפני שהתפצלנו כל אחת לעמדה שלה.
"תנשמי אמבר, תנשמי" אמרתי לעצמי ופקקתי אצבעות.
כבר הייתי במצבים יותר גרועים והצלחתי לעבור אותם בלי שיגלו אותי
להיות האלמנטור זה לא קל אבל אני מתמודדת עם זה כמו גדולה. מים, זה היסוד האהוב עליי, זה גם היסוד שמשמש לי סיפור כיסוי.
מעולם אף אחד לא ראה אותי משתמשת ביסוד אחר חוץ ממנו.
הסוד הכי גדול שלי הוא שאני האלמנטור למרות שיש לי סוד אפילו יותר גדול ממנו וזה שאני מפחדת ממה שבתור האלמנטור אני מסוגל לעשות, זו גם הסיבה שאני מסתירה את זה.
"עשר…" תשואות הקהל נשמעו כשהחלה הספירה לאחור להתחלת הקרב 'הכל יהיה בסדר. למה אני לחוצה כל כך??' "שבע…."
אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון להרחיק את התחושה שמשהו רע עומד לקרות. "ארבע…."
"אפס! הקרב מתחיל!"
ריינה מחייכת. אני מחזירה לה חיוך ומנסה להסתיר את הלחץ.
החיוך של ריינה מתרחב, אוקיי, היא קלטה אותי. היא מרימה את היד ושלושה סלעים ענקיים עולים ומרחפים סביבה,
אני לא נלחצת ומרימה אני את ידיי בתנועה חלקה ומהירה שאופיינית ליסוד המים כדי לזמן את המים מהחביות הענקיות.
לרגע אחד אני מאבדת ריכוז ושולחת באגרוף חד לשון ענקית של אש לעבר ריינה, באותו הרגע אני קולטת שבכלל לא הרמתי את המים.
הקהל המום, ריינה נבהלת ומפילה את הסלעים, ואני? אני בורחת מהזירה.
פרק 2:
רקלאלעצוררקלאלעצוררקלאלעצור
אני מתנשפת ואני יודעת שבקרוב אני אצטרך לעצור, אני לא יכולה.
רגע, למה בעצם אני רצה אם אין לי לאיפה ללכת??
עד גיל שמונה חייתי בבית יתומים. עד שגיליתי שאני אלמנטורית.
החלטתי להשתמש רק ביסוד המים אבל בסתר התאמנתי גם בשאר היסודות ואז בבית היתומים ראו מה קורה למים בסביבה שלי ומה קורה לי בסביבה של מים (זה לא היה נעים).
המנהל של בית הספר בבית היתומים יצר קשר עם 'תיכון היילין לכשפים צעירים' או בשם הפחות רשמי שלו 'תיכון היילין'.
שבועיים אחר כך הזמינו אותי לראיון עם המנהלת של היילין, ויקטוריה גרייבס, הראיון עבר בשלום והחליטו לשים אותי עם כיתה של שנתיים מעלי (בעיקרון הכיתה הכי צעירה שם היא של ילדים בני עשר)
ומאז אני חיה שם וישנה בפנימיה של התיכון, ובגדול? שורדת.
עד היום.
עכשיו כולם יודעים! מה אני אמורה לעשות?? מאחד עד עשר כמה אני מתוסכלת? עשר. אלף.!
קיבלתי החלטה, לפנימייה. אני פותחת את הדלת במשב רוח חזק והיא מתנגשת בקיר, קופצת ממנו וכמעט מועכת לי את האף. "נראה לי כדאי שאני ארגיע עם הכשפות" אני אומרת לעצמי ופותחת את הדלת בעדינות יתר, "תישארי פה דלת ולא לברוח" אני טופחת על הדלת וממשיכה למגורי הבנות.
_אנחה_ אני נכנסת לחדר שלי ושל עוד שתי בנות מהכיתה שלי ומתחילה לדחוף בגדים לתיק טוק טוק טוק "אההההה" אני קופצת והדלת נפתחת בפתח עומדת ויקטוריה גרייבס, "אפשר?" היא מבקשת להיכנס בהרמת גבה. "אממ כ- אמ מה א- אממ אאא," אני מגמגמת. אני מרגישה דגדוג באף, "אאאאהההפצ'יי". אני סורקת את החדר בחיפוש אחרי טישו, לא מוצאת וחוזרת להסתכל על המנהלת. "כמו שאני תמיד אומרת, הסדר הוא המפתח להצלחה", היא אומרת במבט רציני ושולפת לי טישו מהכיס שלה.
אני מקנחת את האף, "המנהלת זה לא אני! אני לא ידעתי! לא עשיתי כלום!", היא מרימה גבה כל כך גבוה שאני מפחדת שהיא תיתקע שם, "טוב, זה כן אני" אני משפילה מבט באנחה.
"אמבר, אין לך ממה לדאוג," היא אומרת לי, "אני המנהלת פה ואני מחליטה מה יקרה עם התלמידים שלי".
טררררררר, הטלפון שלה רוטט, היא פותחת אותו ועונה לשיחה.
"כן?" "גברת גרייבס?" אמר קול לחוץ ודקיק מהצד השני של הטלפון, "הגיעו נציגים מהמועצה, הם רוצים להיפגש איתך." "תגידי להם שחמש דקות אני שם" היא ענתה ברוגע וניתקה.
אופסי "יכול להיות שהסתבכתי?" שאלתי. "רוב הסיכויים", היא הנהנה במבט רב משמעות.
"אל תזוזי, אני כבר מסדרת את העניינים," היא יצאה וסגרה את הדלת.
הדלת נפתחת פתאום והראש של ויקטוריה מציץ "ותישארי פה!"
אנחה
פרק 3: השבוע הקודם (חלק 1)
"אמבר!" "אני לא רוצה לחם עם קישואים מוקרמים"
"אמבר בלייק!" "אההה החייזרים תוקפים!!"
אני חושבת שנרדמתי בשיעור
מר ברוקס מסתכל עליי במבט של בואנה-הסתבכת-עד-מעל-לראש-איך-אני-אוהב-להעניש-תלמידים, ומחייך חיוך שטני.
"תזכירי בבקשה לכולנו מה אמרתי מקודם. פשוט איבדתי את חוט המחשבה". הוא מחייך אליי חיוך מזויף.
"האמת שאני לא ממש זוכרת מה אמרת מקודם", אני מחזירה לו חיוך מזויף.
הוא לא מוותר ומקשה, "אז תוכלי לומר לנו מה הדרך הכי טובה לכשף מים להתחמק מהתקפה של כשף מים אחר?"
"בשמחה", אני מחייכת, "פשוט משתלטים על ההתקפה שלו ומסיטים אותה".
"תרצי להדגים לנו?" הוא שואל בהרמת גבה. אני לא מפחדת, "אין בע-" הוא פועל במהירות ושולח לעברי בתנועה חדה ומהירה הלצפת מים, אני קולטת במהירות את המצב ומסיטה את ההצלפה. היא פוגעת בקיר.
"תפגשי אותי ליד המשרד של גברת גרייבס בזמן ארוחת הערב", הוא מזעיף פנים ויוצא מהכיתה רגע אחרי שנשמע הצלצול.
🌀🍀🔥💨
"תלמידים! שקט! כשפי אוויר- ליד המושבים! כשפי מים- ליד המלתחות! כשפי אש- מימין לכניסה! כשפי אדמה- לא אכפת לי איפה תהיו העיקר שתהיו בשקט!"
אני עומדת ליד המלתחות וצופה בג'ון פינטון, מורה קטן עם שפם שחור ואובססיה לשריקות (חזקות, חזקות מאוד) , מנסה להשליט סדר בכאוס של כשפים צעירים וחסרי מנוחה.
"בו!" "אהה!" "אווץ" "מה?" "נו באמת ריינה! למה את מבהילה אותי? את יודעת שזה מפחיד אותי!"
ריינה משפשפת את אפה בכאב "אבל מה האף שלי עשה לך?" "סליחה, זה היה בטעות", אני מתנצלת.
"מה את צריכה?" אני שואלת, "למה את חושבת שאני צריכה משהו?" היא שואלת במבט מיתמם (שהיא לא תעבוד עליכם! ריינה לעולם לעולם, אבל לעולם לא תמימה!).
"אמממ, לא יודעת, אולי כי את פה בזמן שאת אמורה להיות עם החבורה שלך? מה בכלל את עושה פה? את לא אמורה להיות עם כשפי האדמה עכשיו? לא משנה." אני מוותרת ומסתפקת בגלגול עיניים משובח.
ריינה עונה לי "סתם באתי לשאול אותך אם את יודעת על הטורניר שבוע הבא." היא מחייכת.
מה?! איזה טורניר??? איפה טורניר? מתי?? מי? איך?? כמה??? אההההה!!! למהההה?!?!?!?
אני מתנערת, "כן," אני משקרת "בטח שידעתי", אני מחייכת חיוך מאולץ.
ריינה מגחכת, "אה יופי," מחייכת חיוך שחצני, מעיפה את השיער הבלונדיני שלה הצידה והולכת.
פרק 4 : השבוע הקודם (חלק 2)
"את באה? יש היום פשטידת בשר," שאלה קיילה.
"לא, אני צריכה ללכת למשרד של ויקטוריה," עניתי לה בפה מלא במשהו שמצאתי במקרר.
"טוב," היא אמרה, משכה בכתפיים והלכה.
צעדתי במסדרון השקט והריק מתלמידים.
הקומה השלישית היא הקומה של הספייסים, מרחב בו מתנסים בכשפות מעשית ולא בתיאוריה. כל דלת הזכירה לי כמה אני לא שייכת למקום הזה, כל צעד הזכיר לי את זה שאני חיה בשקר ושכל האנשים סביבי חיים בסכנה שהם אפילו לא מודעים אליה וכל זה באשמתי.
הגעתי לסוף המסדרון, וזה הזכיר לי שהימים המאושרים שלי, כביכול, קרבים לסופם יותר ממה שחשבתי.
הרמתי את היד המאוגרפת שלי, "העלמה בלייק". הדלת הפתחה ומאחוריה עמדה ויקטוריה גרייבס, השיער השחור בגובה הכתפיים, המשקפים הקטנות, העיניים הענקיות (והמפחידות), האף הקטן וכל המטר תשעים שלה הביטו בי.
"היי" חייכתי אליה חיוך לחוץ.
"אמבר, את יודעת למה את פה?" היא שאלה אותי אחרי שהתיישבתי בכיסא מולה.
"כי מר ברוקס אמר לי?" אני שואלת, "תשובה לא נכונה, אמבר". היא אומרת לי במבט זה-לא-זמן-לשטויות-שלך-אנחנו-באמצע-שיחה-רצינית.
מה יש לכולם? תוקעים בי מבטים כל הזמן.
"את פה בגלל חוסר הרצינות המופגן שלך במהלך שיעורי יסוד המים", היא אמרה בתמיהה.
"זה לא מתאים לך, את תמיד מצטיינת בשיעורי היסודות, גם הניסיוניים וגם תאוריות."
פתאום השולחן ממש עניין אותי.
"אמבר, תסתכלי עלי", הרמתי את הראש, "אני רוצה לשמוע ממר ברוקס שאת משתתפת בשיעור. אני לא אוכל לסבול חוסר משמעת או חוסר רצינות בכל צורה שתהיה, אם זה יימשך נצטרך לנקוט אמצעים קיצוניים יותר. הבנת אותי אמבר?"
"כן, גברת גרייבס," הנהנתי.
"יופי אמבר, את משוחררת."
קמתי מהכיסא ופתחתי את הדלת.
"חכי! אמבר!", הסתובבתי.
"שבי רגע, אני רוצה להחליף איתך מילה או שתיים." היא אמרה במבט שלא הצלחתי לפענח.
"כן?", שאלתי בהיסוס.
"רק רציתי להודיע לך: אחרי הטורניר נקיים חלוקה לספייסים לפי איך שהתלמיד תפקד בדו קרב שבו השתתף.
"בינינו, אם את לא רוצה להסתבך עם הספייס שלך כדאי שתתרגלי שליטה מלאה ביסוד".
היא אמרה לי במבט שלא הסגיר דבר. "טוווב, אני חושבת שכדאי שאני אלך לקפיטריה", אמרתי בתקווה שהיא לא שומעת את דפיקות הלב שלי, חייכתי אליה והסתובבתי במהירות כדי שלא תספיק לעצור אותי שוב.
לכל אורך המסדרון הרגשתי את המבט שלה נעוץ חזק בגב שלי.
🌀🍀🔥💨
היא יודעת? איך? לא הסתרתי את זה מספיק טוב? יש לי סימן על המצח?
שפשפתי את המצח בחוזקה, לא, אין לי
לא חשוב מה יקרה, אני עומדת לעבור את זה.
עכשיו, אני חייבת להשיג מראה.
פרק 5:
נשארתי לשבת, רכונה מעל התיק שהתחלתי לארוז.
מה יקרה עכשיו? כולם יודעים, ומי יודע מה יעשו איתי?
תהיתי, המועצה כבר יודעת ובטח גם חבר המושבעים. הם יגרשו אותי? הם יכלאו אותי בכלא היסוד? אולי יותר גרוע?
נשארתי לשבת שם שקועה במחשבות, הלב שלי דפק בכוח וכמעט שיצא ממקומו.
טרר טרר "אימא'לה!" הטלפון שלי רטט ואני קפצתי בבהלה.
סך הכול הודעה, מה את נלחצת? נזפתי בעצמי.
הורדתי את הטלפון מהמדף ליד המיטה שלי ופתחתי אותו.
'תיכון היילין, הודעה חדשה'
פתחתי את האתר של היילין ונכנסתי ללוח המודעות (מקום שבו התלמידים מעלים עדכונים מדברים שקרו השבוע).
'דו קרב בטורניר: ריינה נגד אמבר' זה היה סרטון חדש שאיווה בלייר, החברה המעצבנת של ריינה, העלתה.
פתחתי את הסרטון, ראו שם אותי ואת ריינה מקדימה צועדות לכיוון הזירה ושמעו את איווה צועקת כל מיני דברים כמו: "ריינה! את תקרעי אותה!", "ריינה! סומכים עלייך!", "אני מהמרת על ריינה!" וכל מיני שטויות בסגנון.
ריינה נופפה לכיוונה של איווה בביטחון ופנתה לעמדה שלה, היא הרימה את ידיה ושלוש הסלעים ניתקו מהקרקע וריחפו סביבה.
מהנקודה הזאת הלב שלי דפק מהר יותר מכל רגע מהיום המשוגע הזה, הרגשתי כאילו אני צופה בסרט מתח וזו נקודת השיא.
התמונה גדלה עד שראו אותי, הרמתי את ידיי ולא קרה כלום, ואז עשיתי תנועה חדה ובמקום לשלוח את המים מהמכלים שבשולי הזירה פרצה מתוך ידיי אש לכיוון ריינה.
"אההההה!! היא עשתה כשף אש!! היא בכלל כשפית מים! רמאות!!", איווה צעקה.
"איווה, אני לא חושב שזה רמאות, היא לא נראה לי רק כשפית מים…", ג'יימס סולאס ניסה להרגיע אותה.
"ג'יימס! היא אלמנטור! ג'יימס! הצילווווו!! היא תהרוג את כולנו!", איווה החליפה צבעים.
נאנחתי וכיביתי את הטלפון, נשכבתי על המיטה ושקעתי במחשבות.
🌀🍀🔥💨
"אמבר בלייק גשי בבקשה למשרד של גברת גרייבס", נשמע קול לחוץ ומפוחד מהכריזה.
"רגע, מה השעה?" הסתכלתי בשעון בבהלה, חצי ישנה.
12:37
ישנתי כמעט שעה וחצי!
קמתי במהירות, נעלתי נעליים, מתי הספקתי להוריד אותן?, ויצאתי מהחדר.
התקדמתי במהירות לכיוון משרדה של ויקטוריה.
"הם לא יכולים להשאיר אותה כאן! זה סכנה לכולנו!"
שמעתי קולה של איווה מעבר לפינה בהמשך המסדרון.
רק זה חסר לי, חבשתי את הכובע של הסוודר כדי שלא יזהו אותי ועברתי על פני איווה ועוד כמה ילדים במהירות.
עליתי במדרגות השיש הלבנות שלוש קומות למסדרון הספייסים, עברתי את המסדרון במהירות עד שהגעתי לדלת משרדה של ויקטוריה.
משכתי את הקפוצ'ון מעל הראש, נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת העץ הכהה.
הדלת נפתחה בחריקה חלושה, ויקטוריה עמדה בפתח והביטה עליי במבט רציני, ואני הרגשתי כאילו כל האנושות נמצאת בחדר הזה וכולם מסתכלים עליי.
"היכנסי, אמבר, יש לנו הרבה נושאים לשוחח עליהם."
פרק 6:
המשרד של ויקטוריה יועד לשניים או שלושה אנשים ולא יותר. בטח ובטח שלא לעשרה אנשים.
החדר הצפוף גרם לי לתחושת חוסר אונים, הרגשתי שאני כלואה שם בלי דרך לצאת, לפחות לא דרך שבה אני מקפיאה את כל האנשים בחדר בכשף מים, מנפצת את החלון בגוש אדמה שאני מעיפה עליו בכשף אדמה, קופצת מהחלון, מרככת את הנפילה בכשף אוויר, צוחקת צחוק של נבל משוגע ובורחת משם, תיקנתי את עצמי.
זו תוכנית די מפורטת, רמזתי לעצמי, וזה אומר שהיא שפויה?! צעק חלק במוח שלי שעדיין נשאר שפוי. ויתרתי על התוכנית.
בחנתי את האנשים בחדר, רומן ברוקס, ויקטוריה גרייבס, והזאתי שאחראית על כל העניינים שקשורים לממשלה וכאלה, חוץ מהם היו שם עוד שישה אנשים שלא הכרתי.
"אמבר, שבי בבקשה," אמרה ויקטוריה והצביעה על כיסא עץ קטן מהצד השני של השולחן שלה. התיישבתי והיא לידי.
"אלה הם נציגי המועצה, אמבר", ויקטוריה פתחה בזמן שכולם נעצו בי מבטים מאשימים, "ברסידס וינגרייט," אמרה והחוותה בידה על איש מבוגר שנראה בן 80, היה לו זקנקן לבן, עיניים ירוקות והוא היה ממש רזה (כאילו, ממש), "רילאנה ג'יימס," היא הינהנה לעבר אישה בשנות השלושים לחייה, היא אספה את שערה הכהה לפקעת הדוקה שגרמה לכל הפרצוף שלה להיראות מתוח, על גשר אפה הארוך היו מונחות משקפיים מחודדות.
