הטלפון צלצל, זאת הייתה אימי, "בוקר טוב אורי! יש לי בשורה קשה להגיד לך, את מעדיפה לחזור הביתה שאני אספר לך?" היא שאלה, בלי יותר מדי הקדמות, נלחצתי, בחרתי להישאר אז היא המשיכה: "עמיחי, הבן של דודה רחלי נהרג בבוקר שמחת תורה." באותו ערב, יום לאחר שמחת תורה, ישנתי אצל חברה ולכן לא הייתי בבית, ברוך ה' יש לנו משפחה גדולה ולא ממש יצא לי להכיר את עמיחי, אז יצא שהמאורע היה אמור פחות לנגוע לי אבל קשר זה משהו מיוחד, זה הרגיש אחרת, שונה.
יש כאלה שאומרים שכשמישהו מת זה סימן שהוא גמר את שליחותו בעולם, אבל אחרי שעמיחי נהרג הבנתי שזה לאו דווקא נכון, עמיחי נהרג ואז שליחותו העבירה הילוך, כולם פתאום מכירים אותו! יש כמה סיפורים ששמעתי על עמיחי והייתי שמחה לספר אותם:
סיפור ראשון ששמעתי מדודה רחלי, אמא של עמיחי:
"עמיחי היה מאוד עדין" ספרה אז דודה רחלי, "הפעם הראשונה הייתה כבר בגן: יום אחד, עמיחי חזר בוכה הביתה, שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר לי, כולו דמעות, שילד אחד הרביץ למישהו אחר בגן." ברגע ששמעתי את זה ההערכה שלי אליו קפצה, זה נגע בי עמוק. "התייעצנו עם הגננת שלו מה לעשות", ממשיכה דודה רחלי, "חשבנו על כמה רעיונות, וכשדיברתי לאחר מכן עם עמיחי הוא אמר בהחלטיות שהוא – לעולם לא ירביץ." זה כבר שבר אותי, התחלתי לבכות, כבר כשהיה קטן היה לו כ"כ קשה לחשוב שמישהו ירביץ!
סיפור שני שקראתי בספר על עמיחי:
אחר הצהריים אחד, כשעמיחי היה כבר בבגרותו, הוא שם לב שאימו, דודה רחלי, לא נראית לגמרי כרגיל מאיזו סיבה. מיד ניגש עמיחי לאחיו אחד אחרי השני והבטיח להם טילון אם יעזרו במשהו בזמן שאמם נחה (סידור הבית, שמירה על אחותם הקטנה, וכו'), כשדודה רחלי קמה וראתה כל מה שהם עשו היא הייתה מאוד שמחה. מה שעולה לי לראש באותו רגע זה: 'וואו! לא רק שעמיחי שם לב לכולם הוא גם מיישם, עושה מה שצריך!'
סיפור שלישי ששמעתי מרב וחבר של עמיחי:
"כבר כשעמיחי הגיע לישיבה ראיתי בו משהו מיוחד" הוא מספר, "הוא היה היחיד שאני ביקשתי ממנו להצטרף אלי לשיעורים", וואו, חשבתי, והוא המשיך: "פעמים אחדות הוא שאל שאלה וכשהוא שאל היא הייתה מדויקת כל כך, אבל הוא הרבה פעמים היה מכווץ גבות מהמקום שלו ואז ידעתי שאני צריך להסביר ברור יותר." וואו, וואו, וואו. "עמיחי התחיל להכין איתי את השיעורים ומאז קיבלתי הרבה מחמאות על השיעורים שלי." עמיחי היה גם חכם וגם ענו!
סיפור רביעי שקראתי בספר על עמיחי:
עמיחי היה מדריך בסניף בתקופה שבה פינו את אחד היישובים, מכיוון שבאותו הזמן עמיחי היה עסוק בכל האירוע, הוא לא הספיק להכין את אחת הפעולות, כשעמיחי הגיע לפעולה הוא אמר: "חברה, לא הספקתי להכין פעולה, אבל יש לי רעיון למשחק, חלק מהחניכים ישבו אל הקרקע מחובקים והחלק השני יצטרכו ינסו לפנות אותם" החניכים מאוד נהנו מהפעולה, ואני שמתי לב איך עמיחי היה כנה, יצירתי ופעלתן.
קראתי על עמיחי באתר שהכינו עליו "עמיחי ונינו הי"ד" כי חשוב לי לראות את עמיחי מנקודות מבט אחרות (חברים):
סיפור ראשון שאותו סיפר ידידיה גרינוולד:
"עמיחי היה בן אדם שנגע בי מאוד" הוא מספר, "בדרך כלל, בן אדם כזה זה בדרך כלל בן אדם שלא תמיד יש איתו קשר, אפשר להגיד שיש רק קשר מקצועי, בסוף זה מתחיל בסדר ערב נגמר בסדר ערב. אבל עם עמיחי זה היה משהו אחר. גם אני חושב שזה מה שהחזיק הלאה- היינו מאוד בקשר כל הזמן, גם בצבא, היו זמנים שהיינו מדברים קצת יותר היו זמנים שקצת פחות אבל כל שיחה הייתה מחזקת מאוד מאוד אותי, מאמין שגם אותו קצת כאילו זה גם בשיחות איתך הוא גם פורק והוא גם מקשיב וגם שומע, הוא נותן כזה הכל מהכל" עמיחי לא היה בן אדם רגיל, הוא היה בן אדם שיש לכולם קשר איתו אפילו ל"סתם" חברותא, וואו!
סיפור שני שקראתי באתר של עמיחי:
היה לעמיחי חשוב לא להיות ציני כלפי החיים. בתקופה של התיכון הייתה תסיסה של חיים. היו תנועות נוער, התנדבויות, טיולים, פינויים והפגנות. ועם השנים נכנסים לישיבה, ושם באופן טבעי אתה נהיה יותר מורכב, אתה מתלבט, חושב פעמיים. אצל עמיחי האש פשוט נשארה. הוא שמר על פשטות. הוא לא היה טיפוס של שכל חריף ומורכב כזה. הוא 'דילג' על השלב הזה שהדברים הפשוטים נדחקים, והצליח לשמר את הרוח ואת האש עד הצבא, ובצבא בכלל, זה היה ממש חזק. בדרך כלל בצבא אתה נכנס להרגל, וזה יכול להחליש, מאוד. מעניין שדווקא הפשטות נתנה כל כך הרבה כוח.
סיפור שלישי שכתב חבר של עמיחי:
"תהיה מקצוען" מפעם לפעם עמיחי היה אומר, תמיד תהיתי לעצמי מה זה ה"סיסמה" הזאת, היום אני מבין, ובגדול. אני לא יודע מה זה אומר לאבד אח, ועוד אח כזה שעם הזמן רק מתגלים דברים גדולים בתוך נפשו הרכה והענוותנית.
המקצוענות הזאת התחילה ממש היום, כששטפתי את הרצפה – ממש כמעט מושלם, לא פספסתי פינה, כי מקצוענות זה עד הסוף, בכל דבר. אוהב אותך.' כשקראתי את זה הרגשתי שאני סוף סוף מתחילה להבין מה זה אומר, עמיחי, להיות הכי לא רק בדברים הגדולים, אפילו בדברים הקטנים, הפשוטים- שטיפת רצפה, אפילו אותם- לעשות עד הסוף.
סיפור רביעי שקראתי ומאוד התחברתי:
'עצוב לי כל כך, אהבתי אותו אהבת נפש" החבר כותב, "אני לא זוכר אף פעם שבכיתי כמו השבוע" כשבישרו לי את הבשורה הקשה. הערצתי את עמיחי, ברמות. תמיד הרגשתי שהוא אישיות כל כך מיוחדת, כזאת שלא רואים כל הזמן. הוא היה אדם ערכי, אידיאליסט, עושה הכל ביותר ממאה אחוז, כל דבר עשה בפרק זמן קצר בהרבה משציפיתי ולא סתם, הוא תמיד לקח על עצמו את העבודות הקשות. הוא מאוד אהב לעבוד וגם שילב תלמוד תורה אחר הצהריים. אחרי שקראתי חלק מכתביו הבנתי שמה שהכרתי היה קמצוץ מאישיותו הנדירה.' יוצא לי הרבה שאומרים לי שאני יודעת לנצל את הזמן נכון, אבל עמיחי, מה זה? איך זה? זה כל כך מטורף, כשמדמיינים אותך במקומו פתאום מבינים כמה מטורף שהוא היה הוא.
חשוב לי לספר גם כמה דברים שקרו לי:
חצי שנה אחרי שמחת תורה עשו לנו בבית הספר פרויקט הנצחה לחיילים שנהרגו במלחמה: כל אחת בחרה משפט של חייל, כתבה אותו בתור תמונה קשטה ומסגרה. הרבה בנות בחרו משפטים של עמיחי והמשפט שהכי בחרו היה: "אני לא בא להיות הכי, אני בא להיות אני" גם אני רציתי לבחור אותו, זה כל כך מיוחד. היה ממש מרגש לראות איך המשפטים של עמיחי נוגעים לכל כך הרבה בנות.
מעט מאוד זמן אחרי שעמיחי נהרג כבר הוציאו הרבה דברים עליו: פליירים, חולצות, מדבקות קלפי שיח ועוד ועוד. יוצא לי לבוא הרבה פעמים לבית הספר עם חולצה על עמיחי ופעם אחת קרה לי מקרה מיוחד: אחת הבנות שאלה אותי איך אני קשורה אל עמיחי וכשאמרתי שאני בת דודה שלו היא שאלה אותי: 'מה, באמת?' 'איך זה מרגיש?', 'את היית קרובה אליו?' וכו'. אח"כ היא ספרה לי איך שהיא אוהבת אותו, מתחברת למשפטים שלו ועוד כל מיני. זה היה ממש מרגש.
ביום הזיכרון היה לנו בבית הספר טקס ובו הדלקתי נר לזכרו של עמיחי. כשסיפרו על איך שעמיחי מסר את נפשו בגבורה, חשבתי- 'איך זה, שכל פעם מחדש עמיחי היה מתנדב, ומעריך, את עצמו ואת האחר…'
בשמחת תורה, הוזעק צוותו של עמיחי להלחם בכפר עזה בשעות הראשונות של הקרב והציל חיי יהודים רבים. במהלך הקרב נפצע המפקד של עמיחי ועמיחי שהתנדב לחלצו נהרג במהלך החילוץ ונפל מות גיבורים. חשוב לשים לב איך שבכל שלב יכל עמיחי להפסיק, לוותר, לא להקדיש את כל חייו לעבודת ה'- הוא יכל לא להדריך בסניף, להתנדב ליחידה אחרת, לא להתנדב לעזור למפקדו, אך בכל שלב ושלב עמיחי בחר להמשיך בדרכו הטובה.
שנה אחרי שמחת תורה, בהזכרה של עמיחי, רוני, אחותו הקטנה של עמיחי כתבה עליו הספד, היא הייתה כל כך קטנה ושברירית זה היה ממש קשה, היא סיפרה לו מה קורה אצלם, על אחיין שלה שקוראים לו עמיחי גם כן, על איך שכולם מכירים אותו, על כמה שהיא דואגת זה היה מהמם.
אחרי האזכרה החלטתי שאני רוצה להיות קשורה יותר לעמיחי הסתכלתי בחוברת שהוציאו עליו, וראיתי שלכל שבוע יש משהו לקחת לעצמנו (מצווה מיוחדת וכדו') בהשראת עמיחי. אני בחרתי לי כמה דברים וכך, כמו רבים אחרים, בזכות הקשר שלי עם עמיחי, זכיתי להיות קשורה לא רק לעמיחי אלא גם לעם ישראל, ארץ ישראל, התורה והמצוות וגם לקב"ה.
