בין חומות הזמן / מנחם אקסלרוד

האבק מילא את האוויר כששיירת הרכבים התקדמה באיטיות על הכביש הצר. השמש החלה, שולחת
קרניים כתומות על העשן המיתמר מהבתים שהשאירו מאחור. ככל שהמשיכו להתרחק, כך גברו
הדפיקות בלבם. איש לא ידע אם ישובו אי פעם.
הילה הצמידה את ידה לחזה, מנסה להרגיע את נשימותיה. עיניה עקבו אחרי הדרך הלא-ברורה
שנפרשה לפניהם. היא חיבקה את בנה בן החמש, עידו, שחיבק בחוזקה את בובה האריה שלו.
"אלעד," היא לחשה, "מה הבית שלנו לא יהיה שם כשנחזור?"
אלעד, בעלה, נשף באיטיות, משפשף את פניו העייפות. "אני לא יודע, הילה. אני רק יודע שאין לנו
ברירה עכשיו."
הילה שתקה. היא ידעה שהוא צודק, אבל הייאוש השתלט עליה. מחשבות התרוצצו בראשה—החדר
של עידו, הווילונות שתפרה בעצמה, המטבח שבו בישלה ארוחות משפחתיות… האם כל זה נעלם?
"אני מפחדת," היא הודתה בקול שקט.
אלעד לקח את ידה בידו, לוחץ אותה בעדינות. "גם אני," הוא הודה, "אבל כל עוד אנחנו ביחד, נמצא
דרך."
הבריחה
הכל קרה מהר מדי. בבוקר, כשהאזעקות פילחו את השקט, החיילים עברו ברחובות עם רמקולים,
מורים לכולם להתפנות מיד. אנשים יצאו מבתיהם בבהלה, אוחזים בילדים, בתיקים קטנים, במעט
מה שיכלו לקחת איתם.
"הילה, קחי רק מה שצריך!" קרא אלעד בזמן שהשליך תיק גב על כתפו.
הילה התרוצצה בבית, לוקחת חפצים כמעט אקראי — תמונות, בגדי חורף, מחברת ישנה שבה
כתבה מחשבות.
"אמא," עידו משך בחולצתה, "אפשר לקחת גם את הקוביות שלי?"
הילה הביטה בצעצועי העץ המפוזרים על השטיח. "לא הפעם, חמוד. אנחנו חייבים למהר."
ברחוב, שניהם היו כבר בחוץ. חלקם צעקו, אחרים בכו. המכוניות נדחקו לכביש, ניסוי משפחות
למצוא מקום על האוטובוסים.
"אני לא מאמינה שזה קורה," אישה אישה מבוגרת בעיניים מזוגגות.
"העיקר שנצא מפה בשלום," אמר גבר שעמד לידה. "כל השאר יחכה."
המסע ברגל
האוטובוס התקדם לאיטו במשך כמה שעות עד שנעצר בפתאומיות. הנהג הסתובב לאחור והודיע
בקול עייף: "יש פה מחסום. נצטרך להמשיך ברגל."
"ברגל?" נשמע קול מודאג של אישה מבוגרת. "מה עם הילדים?"
"זה מסוכן להמשיך ברכב," ענה הנהג. "נצטרך ללכת כמה קילומטרים עד שנגיע לנקודת הקליטה."
הילה הרגישה את גופה כבד. עידו ישן בחיקה, גופו הקטן נטמע בתוכה.
אלעד נעמד, מביט קדימה. "אני אקח אותו על הכתפיים. בואי נלך."
הם ירדו מהאוטובוס יחד עם שאר המשפחות. הדרך הייתה לא קלה — אבנים חדות, חול שהסתנן
לנעליים, השמש שקפחה מעליהם. מסביבם, אנשים צעדו בדמה, חלקם מלמלו תפילות.
"סבתא, אני רעב," נשמע קולו של ילד קטן, מושך בידה של אישה מבוגרת.
"אני יודעת, מתוק שלי," ענתה בקול עייף. "כשתגיע, תקבל משהו לאכול."
הילה חשה איך משהו בתוכה נסדק. אף אחד לא היה אמור לעבור דבר כזה.
לצידם צעדה משפחה נוספת — אב, אם, ושתי תאומות קטנות שהחזיקו ידיים. האישה, שנראתה
בחודש התשיעי להריונה, הלכה בכבדות.
"את בסדר?" שאלה הילה.
"אני… לא יודעת," היא לחשה. "אני מרגישה כאבים."
הילה הביטה סביב, מחפשת חייל או רופא. "אנחנו חייבים למצוא עזרה."
פתאום נשמע ילה. כלב קטן, מכוסה אבק, רץ לעברם. עידו התרגש, עיניו נדלקו. "אמא! הוא לבד!
אפשר לקחת אותו איתנו?"
הילה הביטה באלעד. "מה אתה אומר?"
אלעד חייך לראשונה מזה ימים. "אני חושב שהוא מצטרף אלינו."
המחנה
לאחר שעות של הליכה, הם הגיעו למחנה-שורה של אוהלים ישנים שנפרשו על שטח עקר. ריח של
מרק דל מילא את האוויר.
צעיר ניגש אל חיי. "ברוכים הבאים. יש כאן מים, אוכל בסיסי, ומקומות לינה."
הילה התיישבה על הקרקע, מותשת. עידו נשען על ברכיה, הכלב הקטן מצטנף לצדו.
"זה לא בית," היא לחשה.
"לא," אלעד השיב, מביט סביב. "אבל זה מה שיש לנו עכשיו."
הלילה ירד, הרוח נשבה בעוצמה, והכוכבים נצצו מעליהם. לפתע, נשמעה צעקה:
"התינוק נולד!"
הילה רצה לעזור. האישה שהלכה איתם נשכבה על מזרן ישן, מחזיקה בידיה תינוק זעיר, עטוף
במעיל דק.
"אתם בסדר?" שאלה הילה.
האם הנהנה בדמעות. "כן… לפחות משהו חדש התחיל."
הילה חייכה לראשונה מזה ימים. היא הביטה בעידן, שהתהפכה על המזרן הדק.
"אמא," הוא מלמל מתוך שינה, "אני רוצה הביתה…"
הילה עצמה עיניים, חיבקה אותו חזק ולחשה, "גם אני, מתוק שלי.
אולי הבית שלנו. אולי הוא מחכה להם.
אבל עד אז, הם ימשיכו ללכת.
הם המשיכו בדרכם, וכל צעד הרגיש ככובד חדש על ליבם. הילה נזכרה בימים שהיו בביתם, כשהיא
ואלעד היו יושבים במרפסת אחרי יום עבודה, שותים קפה ומדברים על העתיד. איך החיים השתנו כל
כך מהר? איך כל מה שבנו במשך השנים—הבית, הזיכרונות, החוויות—הפך לרגע אחד של פינוי
בהול, בריחה מהמציאות לא הייתה להם שליטה עליה.
הם נעו בין הדי רחשי המולת האנשים והילדים, כל אחד מהם נושא את סיפורו האישי, את הכאב,
את פחדיו. בכל מקום אחר היה עיניים סקרניות, מביטות ללא רחמים, חפצות לדעת אם מישהו
הצליח למצוא בריחה מהכאב. הילה הביטה בצעצועי עידו שברו אותה – בובה מיותמת, ספר קטן
שאיבד את הכריכה, הכל נשאר מאחור. מה יקרה שיבעטו בלבם של כל האנשים האלה? מה יקרה
כשהם התמודדו עם מה ש
עידו, שהסכים לשתוק עד כה, פתח את פיו שוב. "אמא, מתי נגיע?"
הילה לא הייתה בטוחה איך לענות לו. "עוד קצת, חמוד, אנחנו כמעט שם," אמרה, מנסה להסתיר
את העייפות מהם
"יש מלחמה," השיב אלעד בקול שקט, מביט קדימה. "הרבה דברים"
הילה הרגישה את הלב שלה צונח. הילדים לא צריכים להבין את זה. הם לא צריכים להישאר איתם
את הזיכרון.
הם המשיכו בדרכם. לא רחוק מהם, מספר אנשים נשאו מטלטלים כבדים. ילד צעיר היה בוכה ליד
אמו, שהייתה מושתת מסייע לו לשאת את הדברים. "לא יכולתי לשאת את כל זה," אמרה האישה
בקול חלש. "הדברים קבועים נשארו מאחור."
החיילים המשיכו לפקד על כולם. "נמשיך על השביל הזה עוד כמה קילומטרים," הודיע אחד מהם.
"הכל יהיה בסדר. תחזיקו מעמד."
"אני לא יודע אם יש לי כוח חזק עוד," אמרה הילה בלב, אבל לא יכולה לשתף את הפחד עם אלעד.
הם היו צריכים להיות חזקים בשביל עידו. בשביל כל הילדים של המחנה הזה.