מסילת הרכבת- מהאין הופיעה, ושם תישאר. כמו העיירה חסרת השם שעל ידה נבנתה- לא הייתה מפוארת היא, ובעיני רבים הייתה כמטרד, אלא שבעיניו של זקן אחד וצנוע- חסר שם כעיירת מגוריו- יושנותה- קסמה היתה היא. יום יוום היה יורד אותו זקן אל חוף הים- שם נחה מסילת הברזל- ובידיו המיומנות זה מכבר, שימן את פסי הרכבת, המריק את החלודה מעל פסי המסילה, תיקן את התחנה העתיקה- שידעה חורפים גרועים מקיץ החמסין שסרר בכול- והקשיב לסיפורי הנשמות התועות הנקראות בפי כל ילדי השחפים.
הרכבת- לולא אותו זקן היתה מתמוטטת, חולפת עם רוח השקיעה בעוד רסס הים חופר ב, ממוססה עד עפר- וכמו שהצילה הזקן, כך הציל אותם נערי חוף חלודים, חסרי שם, שמפאת קשייהם החליטו לבלות את זמנם על החוף החם- מתבוננים באותם שחפים בערגה שכזו, חושקים בכנפיים שלא להן נועדו ולעולם יניעו אותן בעצם רעיון קיומן.
מנגינת הגלים, כמנגינת רקע עליזה בעת צורך וגוערת בעת משבר התנגנה ברוך באוזני הקן בהקשיבו לסיפורי הילדים. מקשיב עד תום- ומספק עצה, בחכמתו הרבה שאגר מזה שנים. שנים. על אותו החוף.
והילדים? אהבו הם את עיניו הכחולות של הזקן, בורקות היו בעת ענה להם תשובה ניצחת על בעיותיהם, על מי הזהם בם חלדו הילדים יותר מכל. על כן- עזרו לו לבנות את פסי הרכבת… אולי רצו להמשיך דבר הנוצר יש מאן. רצו ליצור אופק.
כעבור שנים מעטות בלבד פרחה המסילה כבימי זוהרה הרחוקים, בם היו גברות אצילות ואדונים נכבדים מטיילים בה, שואפים את אוויר החוף כמביני עניין בעוד ידם בכפפות משי שלא ידעו ולא שלוחת חלודה בודדה.
מצחיק.
ערב אחד, בו חרגו בני השמים מהרגלם, ובכנפיהם בלנות נשארו על החוף, צרמה הרכבת בחזרתה אל רציף התחנה באיטיות. מאחרת כמקדימה את הידוע. את החשש.
והאין זה הווה?
לו רק היה עבר.
שמא עתיד?
לו רק פשוט… לא.
נוסעי הרכבת? ירדו כרגיל, מביעים מורת רוחם על העיכוב חסר הפשר שגרם להם בכוח להזיע מעט יותר במחוכיהם ההדוקים ובעניבותיהם ההדוקות.
והזקן?
דלת תא הנהג נפתחה באיטיות, חושפת לעיני ילדי השחפים את בוהק גחלי הפחם, ללא מי שהיה להם אב יותר מכל אחד אחר.
ואמנם ידעו הם, שכנפיהם קבלו… והוא? כנפיים היו לו? שמא רק אמצעי היה… אך לא…
אין זה מן הראוי לחשוב עליו כך.
בשקט בכו ילדי השחפים בליבם על שהיה ואיננו עוד. בכתה התחנה על אדונה האובד. בכה הים, העוד רסס גליו המוגבר כרסיסן הטהור של דמעות.
והרכבת? המשיכה בדרכה, שכעת לא צריכה היא בשימון ציריה החורקים מהחורפים הרבים… אך, היתה זו עיירה קטנה בפאתי קפריסין, אכן היתה… ושם כידוע חם לכל.
אולי מעולם לא צרכה
בו.
בעוד רחש כנפי השחפים מהדהד.
