השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת והשמש כמעט סיימה את מסלולה בשמיים. ישבתי על ספסל בגינה הציבורית ליד האולפנה שלי וקראתי ספר.
שני ילדים נכנסו לגינה בדיוק כשסיימתי אותו וסגרתי אותו בטריקה.
הרהרתי על הספר ועל המשמעות שלו.
הספר היה ממש יפה, הסיפור סיפר על אדם שחי בשלום עם הבחירות שלו ונהנה מהחיים.
הייתי רוצה להיות אדם כזה, חשבתי לעצמי כשלפתע ניגש אלי אחד הילדים.
"סליחה, את יודעת אולי מה השעה" הוא הסתכל עלי במבט חמוד ותמים. לקחתי את הטלפון והקשתי עליו פעמיים. השעה הייתה חמש וחצי, לא הספקתי לעשות את כל מה שתכננתי לעשות להיום כולל לעשות עבודה עם איזו ילדה שלא הכרתי כל כך מהכיתה.
יכולתי לשמוע את קולה של אימי בראשי גוער בי על כך שאני כבר בכיתה יא ואמורה להצליח לסדר זמנים לעצמי אבל מה נעשה, הספר היה מרתק, ואחרי הרבה זמן שרציתי לקרוא אותו סופסוף הייתה לי ההזדמנות.
ולעומת זאת לעשות עבודה עם מישהי שאני בקושי מכירה לא נשמע מפתה במיוחד.
מה אתם הייתם עושים במקומי?
נוכחותו של הילד החזירה אותי למציאות.
חייכתי אליו ואמרתי לו מה השעה. הוא הודה לי וצעק לאחיו שהגיע הזמן ללכת.
קמתי וניערתי את האבק מבגדיי. התחלתי ללכת לכיוון היציאה מהגן כשלפתע נשמע הרינגטון של הפלאפון שלי.
זה היה מספר לא מוכר. במחשבה שאולי זאת הבת מהכיתה עניתי לטלפון.
"שלום, אני מדברת עם עדי?" הקול שבקע מהטלפון נשמע צעיר ונשי.
"כן, את שומעת עדן? אנחנו יכולות אולי לעשות את העבודה בפעם אחרת? אין לי ככ זמן היום"
"אממ אני לא יודעת על מה את מדברת, לא קוראים לי עדן בכלל"
"אה.
חשבתי שזאת מישהי אחרת…"
"בסדר, הכל טוב"
"רגע, מי את?"
"אממ, קוראים לי אוריה. יש לי משהו חשוב לספר לך אבל זה לא לטלפון"
היססתי לרגע, מה זה יכול להיות?
יכול להיות שהיא סתם עובדת עלי? או שזה באמת משהו חשוב.
אבל מה הסיכויים שזה משהו חשוב.
ומה יכול להיות כבר חשוב כל כך שזה לא לטלפון?
"את יכולה אולי לפגוש אותי מחר בקניון בשעה חמש וחצי?"
התלבטתי.
להפגש לבד עם בן אדם שלא פגשתי בחיי נשמע בדיוק כמו הדברים שהזהירו אותנו מהם כשהיינו קטנים.
אבל מצד שני…
"אני חושבת שאני יכולה, – אבל אני אביא איתי עוד מישהו"
"מה? אוקיי, מצידי זה בסדר רק איפה בקניון את רוצה להפגש?" היא נותנת לי לבחור את המקום וזה מוריד קצת מהחששות שלי.
"לא אכפת לי, תבחרי את"
"אוקי, אני אתקשר להודיע לך מחר"
היא ניתקה.
בהיתי בטלפון כמה שניות ואז הוספתי אותה לאנשי קשר בתור אוריה עם סימן שאלה.
התחלתי לחזור הביתה.
נכנסתי הביתה, אמא הייתה במטבח.
"איפה היית? דאגתי לך!"
ידעתי שזה יגיע.
הייתי בת יחידה והגעתי רק אחרי הרבה מאוד נסיונות של ההורים שלי.
וזהו.
המצב נשקף היטב בתמונות שבסלון
הראשונה שבהן זאת אני בת השנתיים והאחרונה שבהם זאת תמונה משנה שעברה שבה רואים את שלושתנו ביחד בגלגל הענק בלונה פארק.
"בגינה, סיימתי את הספר"
אימי השמיעה אנחה אבל בחרה לא לומר מילה.
"יש אורז על הכירה וקציצות במקפיא אם את רוצה, אל תשכחי שיש לך את העבודה להגיש לעוד יומיים"
הפעם אני הייתי זאת שנאנחה.
"אבל אני צריכה להגיש אותה עם עדן, אנחנו לא חברות אפילו. ממש אין לי כוח"
הוצאתי את הקציצות המקפיא והכנסתי למיקרוגל
"אני לא יודעת מה יש לך נגדה, היא דווקא נראת לי מאוד נחמדה"
"כי את לא מכירה אותה"
אימי ניגבה את ידיה במגבת והסתכלה עלי. "גם את לא".
רציתי לומר עוד משהו אבל היא יצאה מהחדר בלי לומר עוד מילה.
המיקרוגל ציפצץ וניגשתי להוציא ממנו את הקציצות ולמזוג את האורז לצלחת.
התיישבתי לאכול ואבא נכנס.
"מה קורה חמודה" הוא הניח את התיק והמעיל בסלון וניגש למטבח.
"בסדר, איך היה בעבודה?"
אבא שלי עובד כרופא, בגלל זה הוא כמעט ולא נמצא בבית.
כשהוא כן נמצא בבית הוא ישן ולכן אני ואמא שלי מנסות להיות איתו כמה שיותר כשרק אפשר.
"היה מאוד רגוע היום, ברוך ה' לא באו הרבה חולים".
שמחתי, גם בגלל שלא באו חולים וגם בגלל שלא היה לו יום עמוס.
"איפה אמא?"
"אני חושבת שהיא בחדר, מסדרת את הארון.
אמאאא" צעקתי.
"מהה" היא צעקה חזרה מהקצה השני של הבית.
"את עדיין מסדרת את הארון?"
ראשה בצבץ מהחדר "אני עוד כמה דקות מסיימת, אה הגעת בוא תעזור לי רגע שאני אוכל לסיים מהר וללכת לישון אני כבר עייפה"
אבא ניגש לעזור לה ואני פיניתי את הצלחת לכיור וניגשתי לברך.
כשסיימתי נכנסתי להתקלח וכשיצאתי המקלחת אמרתי לילה טוב לאמא שלי שישבה בשביעות רצון מהסדר שעשתה בארון.
"לילה טוב" היא ענתה לי והלכתי לישון.
באולפנה לפני התפילה עדן ניסתה לדבר איתי אבל התחמקתי ממנה והעמדתי פנים שכבר התחלתי להתפלל.
כל שאר היום היא ניסתה לגשת אלי אבל כל פעם מחדש נעלמתי לה או העמדתי פנים שאני עסוקה עד שלבסוף היא התייצבה מולי, הניחה ידיים על המותניים ואמרה: "את מתחמקת ממני".
"מה? ממש לא!" ניסיתי להזיז את העיניים שלי מהמבט החודר שלה.
"ממש כן, ורק שתדעי שהעבודה מחר וזה לא בסדר שאת לא עושה שום דבר בשביל לעזור לי לעשו אותה. כבר התחלתי בלעדייך."
וואי הקרצייה הזאתת "בסדר, בסדר ניפגש היום אחרי האולפנה לעשות את זה" והלכתי משם מהר לפני שאני אמת אתעצבן עליה.
אחרי הלימודים חזרתי הביתה ובדרך עצרתי בגינה ושם ראיתי שוב את הילדים. הפעם שני האחים רבו. זה היה חמוד והאמת, קצת גרם לי לקנא. אבל אני ילדה גדולה והחלטתי לחזור הביתה לנסות לעשות חלק מהעבודה ולהתכונן ללכת לקניון. השעה הייתה כבר ארבע ורציתי להיראות בוגרת ומאיימת ככל הניתן בפגישה עם אוריה הזאת מי שהיא לא תהיה.
הגעתי הביתה והתארגנתי מהר, סידרתי את השיער וממש הייתי מוכנה ליציאה כשהשעה הייתה חמש עשיתי חישוב מהיר והגעתי למסקנה שתיקח לי רבע שעה להגיע לקניון ולכן עדיף לי לצאת בחמש ועשרה.
"איך אני נראת?" שאלתי את אמא שלי "כאילו את יוצאת לדייט. תזכירי לי לאן את הולכת שוב?"
"סתם, להפגש עם חברה בקניון"
מישהו דפק בדלת. "את יכולה לפתוח?" אמא שלי ביקשה.
פתחתי את הדלת, עדן הייתה בפתח.
רציתי לטרוק לה את הדלת בפרצוף אבל אמא שלי קלטה אותה בחושים האימהיים המחודדים שלה.
"בואי, תיכנסי"
עדן קפצה על ההזדמנות ונכנסה ישר.
פניתי אליה:" אני צריכה לצאת עכשיו"
"בסדר, אני אבוא איתך" היא אמרה
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב כל כך.."
"למה לא?" התערבה אמא שלי "אני דווקא חושבת ש-"
בדיוק אז צלצל הטלפון, השם של אוריה הופיע על הצג.
"סליחה רגע זה חשוב אני צריכה לענות" מלמלתי ועניתי לטלפון.
"היי עדי" נשמע קולה של אוריה בקול.
"מי זאת? זאת אחותך?" שאלה עדן בקול מהוסה.
"שששש" השתקתי אותה וראיתי את שפתי אימי מתכווצות.
"אני צריכה ללכת… לסדר את הארון" היא אמרה.
צפיתי בה הולכת.
"עדי?" נשמע קולה של אוריה שנית.
"מה? כן" חזרתי לאוריה.
"את שומעת? מכירה את הבית קפה הפינתי הזה בקומה השניה? מתאים לך להפגש שם?"
"כן" עניתי לה."עוד משהו?"
"רק רציתי לשאול אם את מביאה איתך עוד מישהו בסוף כדי לדעת לכמה מקומות להזמין"
"אה.." מלמלתי בהיסוס. "האמת ש.."
עדן ניסתה לרמוז לי משהו.
"אם את רוצה גם עוד שני נשים זה בסדר רק תגידי לי כמה כי צריך לדעת"
עדן הצביעה על עצמה ואז עלי ובסוף על הילקוט שעל גבה.
"מה?" שאלתי אותה בלי מילים.
"אני אבוא איתך, וככה גם נעשה את העבודה"
"אה, אממ טוב" עניתי במהירות ובחוסר ברירה.
"בסדר, אני מביאה איתי רק בן אדם אחד"
"אוקי מעולה ביי"
"ביי ביי"
נעצתי בה מבט. "בואי נלך".
"איך הולכים?" שאלה עדן.
נופפתי בידה בצרור המפתחות שבתוכו היה המפתח למכונית של ההורים שלי.
לפני שנה קיבלתי רשיון ועברתי על הטסט הראשון.
זה דבר שאני לא אפסיד הזדמנות להשוויץ בו.
"או וואו" העיניים שלה נצצו. "זה ממש מגניב".
הסתכלתי עליה וחייכתי "תודה".
בדרך דיברנו הרבה, על הלימודים, על העבודה וקצת על הבית.
הסברתי לה שאני ילדה יחידה ולמה והיא התנצלה על מה שהיא אמרה.
"זה בסדר" הרגעתי אותה "לא הייתה לך שום דרך לדעת"
אחרי זה הסברתי לה למה אנחנו הולכות בכלל ושמנו שיר שנגמר בדיוק כשהגענו לקניון.
השעה הייתה כבר חמש וארבעים דקות. הייתי לחוצה.
מצד שני, אוריה לא התקשרה אז זה אומר שהיא מחכה?
עלינו מהר לקומה השניה ואת הצעדים האחרונים לדלת בית הקפה עשיתי כמעט בריצה.
פתחתי את הדלת וסקרתי את האנשים.
זוג זקן אחד יושב על ספסל – לא.
משפחה חמודה אבל מאוד מבולגנת ורועשת ישבו בקצה אחד של החנות.
בן ובת שנראו כמו זוג ישבו ממש לידם ונראה שסבלו מהרעש.
הסתכלתי לצד השני של החנות ושם ראיתי מישהי כבת 19 מרימה את ידה – היי עדי זאת אני.
זיהיתי את קולה. זאת הייתה אוריה.
עדן הסתכלה עלי "היא ממש-"
"חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן אני כל כך מתרגשתת" אוריה מיהרה אלי וכשלה מעט בדרכה כמה פעמים.
"ואני סוף כל סוף פוגשת אותך. את נראת בדיוק כמו שחשבתי שתראי – את כל כך יפה. ובוגרת ו-וואו" המילים יצאו מפיה בשטף רהוט בלי לפספס אף מילה.
"טוב תשבי. אני רוצה לספר לך כמה שיותר מהר"
"אני הולכת לקנות קפה" אמרה עדן.
"אוקיי" עניתי לה והתיישבתי.
"טוב בגלל שאין לי איך לספר לך את זה אני פשוט אומר את זה" עיניה נצצו.
"כן?"
"את אחותי" אמרה בשמץ צעקה שמץ לחישה נלהבת.
"מה?"
"את אחותי!"
"זה לא יכול להיות." ניסיתי לחשוב אם היא מנסה לצחוק עלי או משהו.
"אין לי אחות, וכנראה שגם לא תהיה הרופאים אמרו-"
"לאלא אני שיא הרצינית את יכולה לראות אפילו בעצמך" אמרה אוריה והטיחה ניירות על השולחן.
לקחתי אחד מהם והסתכלתי. לא ממש הבנתי משהו ובכללי הייתי יותר מידי בסערת רגשות כדי להבין.
עדן באה לידי והסתכלה.
היא לקחה את אחד מהדפים – "אומייגד זאת באמת אחותך. ידעתי שאתן נראות דומה"
הסתכלתי עליה בלי מילים.
"מה? אמא שלי היא עובדת סוציאלית, היא מבינה בדברים כאלה"
התחלתי לבכות ואוריה הסתכלה עלי בחוסר אונים.
"הכל טוב" עדן חיבקה אותי. "מותר לך לבכות"
מגעה הרגיע אותי והצלחתי איכשהו לפלוט מבעד לדמעות – "אבל איך?"
"האמת" אוריה התקרבה מעט עם הכסא לשולחן. "שאני גם לא לגמרי מבינה את כל הפרטים אבל לפי דעתי העיקר זה שגילינו את זה."
לא הייתי בטוחה כל כך מה אני מרגישה לגבי זה.
"טוב," אמרה עדן "מה עם העבודה?"
"רוצות אולי שאני אעזור לכן?" אוריה הציעה בהיסוס.
"כןן" התלהבה עדן.
אוריה הסתכלה עלי.
"נראלי שכן…" אמרתי לה.
"יופי מעולה" אמרה אוריה והתיישבה לידי "הנה בואו נראה מה יש פה לעשות.."
*שנה אחת מאוחר יותר*
כבר באותו היום הכרתי להורים שלי את אוריה – מש שגרם לאמא שלי כמעט להתעלף ולאבא שלי להזיל קצת הרבה דמעות.
ועכשיו, שנה אחרי זה. תוכלו לראות שאת התמונות שעל הקיר מחליפות תמונות אחרות.
בהם רואים משפחה מאושרת.
רואים שתי אחיות כשהגדולה מחקבת בידה את הגדולה ואת שני ההורים עומדים מאחוריהם בפרצוף גאה ומאושר.
רואים משפחה חוגגת יום הולדת 21 לילדה שלהם.
רואים שתי בנות בנות אותו גיל מתחבקות על הר ולשתיהן משקפי שמש תואמים.
וכל התמונות האלה מספרות סיפור.
שעיקרו, בסיפור הזה.
הסיפור סיפר על אדם שחי בשלום עם הבחירות שלו ונהנה מהחיים.
הסיפור סיפר את סיפורן של שתי אחיות. ומשפחה אחת.
ועל ידידה. שהפכה לחברה. שהפכה לחברת אמת.
ומה עם העבודה אתם שואלים? ברור ששתיהן קיבלו מאה!
