"בבקשה תנו לי מעט מים"…
כבר שבוע שלם שאין בכלל מים ברחובות העיר ירושלים.
השנה היא תש"ח (1948), מלחמת "השחרור", ככה אמרו וקצת קיימו. ירושלים עדיין לא שלמה ומים ומזון עדיין אין בה, מחכים כל יום למעט המשוריינים אשר מצליחים להכנס.
היה לי בור מים ליד החצר הוא היה מלא לגמרי אפילו יותר ממה שהיה אפשר להכניס, מלא שפע. אך בתחילת המלחמה כאשר בקושי היה מים לכולם, הרשויות סגרו אותו. הם רצו שיהיה לכולם את אותה כמות של מים.
גרתי סמוך לעיר העתיקה, במקום שלימים יהיה שטח ההפקר. ילדים היו אוהבים לשחק ולהתגרות בירדנים ליד הגדר. וכך גם אני הייתי, ילדה קטנה שלא מבינה שבצד השני -האויבים.
יום אחד מעט אחרי שחזרתי מבית הספר, אבי ואני הלכנו להביא מים, זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי איתו לקחת מים. הוא אמר לי שאני כבר יכולה להחזיק כד של עשרה ליטרים.אבא שקל אם להביא גם את אחי בן השש איתנו, אך החליט שיהיה לו כבד לסחוב כד של עשרה ליטרים. אבי פחד שבטעות אחי ישפוך מים, הרי המים היו צריכים להספיק לנו ליום שלם לרחיצה, לשתיה, לבישול, לכביסה ועוד … אסור היה פשוט לשפוך מים.
כאשר הלכנו בערך קילומטר מהבית, אבא אמר לי שאם שואלים אותנו כמה אנחנו במשפחה, לומר שאנחנו שישה ולא חמישה. הייתי מבולבלת, הרי אנחנו חמישה. ידעתי שאמי בהריון. בגלל זה היא לא באה איתנו לאסוף את המים אך היא עוד לא ילדה.
אמרתי לאבי "אבא אנחנו חמישה, אמא רק בחודש שביעי."
"אני יודע ילדה שלי אבל צריך מים."
"אז משקרים?" שאלתי
"כן." אבא אמר ונאנח.
הסתכלתי עליו, ראיתי שהוא לא באמת רוצה לשקר.
הלכנו עוד קילומטר אחד עד שהגענו. שני אנשים עמדו בכניסה ושאלו כמה אנחנו במשפחה וענינו שישה, הם אמרו לנו להתקדם לכיוון המשוריין. שם קיבלנו קצת חיטה, קצת ירקות, קצת חלב וקצת בשר. התקדמנו עוד לעבר מיכלי המים הגדולים. שם עמדו עוד כמה אנשים, אולי פלמ"חניקים, לא הייתי בטוחה מי הם. "כמה אתם?" הם שאלו, אבי ענה להם "ששה"
הם כתבו משהו על פתק והביאו לאבי. התקדמנו עוד קצת והגענו ממש אל מיכלי המים. עמד שם עובד יהודי. אבא הביא לו את הפתק והעובד הסתכל במבט מוזר ואמר "יהודה? על מי אתה מנסה לעבוד? אתם חמישה במשפחה, אל תנסה לעבוד עלי כדי לקבל מים." הוא סיים את דבריו והחל למלא את אחד הכדים. אבי מעט נרתע מדבריו של העובד אך מיד אחר כך התחנן ואמר: "בבקשה תנו לי מעט מים. יש לי ילד בדרך אני צריך עוד מים לאישתי לעובר שבבטנה." -"לא היום יהודה. כל עוד העיר נצורה כולם מקבלים כמות שווה של מים."
חיכינו מספר דקות כדי שהעובד יסיים את עבודתו ויביא לנו את הכדים אבל רגע לפני שהוא סיים הוא שאל: "ילדה איך קוראים לך ולאחיך?"
התלבטתי רגע אם לענות ובסוף עניתי "אני אגם, אחי האמצעי מעיין ואחי הקטן נחל"
"יהודה יש לך ממש תשוקה למים, אה? איך תקרא לילד הבא נהר?" הוא התלוצץ עם אבי והביא לו ארבעה כדים ולי כד אחד.
חזרנו הביתה.
כך עברו להם חודשיים. אימי כבר הייתה בחודש התשיעי להריונה. העובר כבר ביקש לצאת ואמא לא הספיקה להגיע לבית חולים. אז הורי אמרו לי ולאחיי לא לעלות לקומה השנייה של ביתנו. הבנתי שאמא באמצע לידה, אך לא אמרתי לאחים הקטנים.
באותו יום באו אנשים שפתחו לנו את בור המים אבי ירד וקרא בקול רם: "שמה של אחותכם הקטנה הוא: נהר השלום." התאריך 18 ביולי 1948 י"א בתמוז התש"ח סוף המצור על ירושלים.
*ים קיצור של ירושלים
