יש אומרים שמן המקום הזה אנשים אינם יוצאים בחיים,
אנשים בודדים שורדים.
בלילות החשוכים בזמן
שאחרים ישנים הם סופרים נשימות בין כאב לכאב,
הם רוצים לצעוק אך אין בהם את הכוח.
החלום שלהם הוא רק להיות, להיות באמת בלי כאב, ערך שמבינים רק הם.
כל בוקר הוא קרב בין הבשר והעצמות לבין הרוח.
ברגעים שהם נאבקים במלוא המאמץ הם לא פועלים למען עצמם, אלא למען הקרובים אליהם, כדי לתת להם תקווה ואור בחשכה.
ואני ראיתי את זה על סבתי,
איך לאט לאט היא התחילה להעלם מהעולם, היא סבלה, סבלה באמת,
הגוף עוד היה כאן, אבל היא, הנוכחות שלה, האני הפנימי החלו להתרחק.
כמו צל שנשמט לאוויר,
כמו אור אחרון שנמס אל האופק.
היא רצתה להיות, עבורי ועבור משפחתי אך לא היו בה הכוחות.
ואני הייתי איתה בחג האחרון בחייה, הפעם האחרונה שניצוצות החיים עוד בערו בתוכה,
כמעט בלתי מורגשים.
כעבור ימים ספורים מהחג, היא חצתה את סף בית החולים ושם נשארה, דועכת כמו האור לאט לאט, עד יומה האחרון.
אני מתגעגעת אליה,
לעצם הנוכחות שלה,
אני מתגעגעת לנשיקותיה על הלחיים, לתחושת החן שהן העניקו לי,
ולחיבוקיה, החיבוק השקט והמלא עוצמה.
כואב לי לדעת שלא תהיה עוד כאן, לצידי.
תמיד החלום שלה היה להיות, להאיר, להישאר…
אך המציאות הכתיבה את דרכה.
למרות הכל, החלום נשאר בזיכרון,
והוא נותן לי כוח, אהבה ותובנה על מה שחשוב באמת.
תודה סבתא יקרה,
על כל מה שהיית בשבילי.
אני אחיה בשבילך,
אשא את דרכך, את אהבתך ואת אור ליבך בכל רגע.
