הצרחה שפילחה את ביתו של משה רבינוביץ׳ הייתה הקול האחרון שנשמע בו מאז אותו הלילה.
״ליפשיץ אני רוצה אותך אצלי במשרד״ גיורא נכנס בסערה לחדר אוכל של אגף קיסריה בדיוק כשסיימתי לערבב את הקפה שהכנתי לי. נאנחתי והתקדמתי לעבר המעלית.
״כן הרמס״ד (ראש המוסד) מה היה כל כך דחוף שקראת לי על הבוקר?״ גיורא נאנח ורכן לעבר השולחן ״תקשיב רונן אתה היית הסגן של משה רבינוביץ׳ ואתה היית הבן אדם הכי קרוב אליו פה. ידוע לך על מישהו שהיה רוצה להרוג אותו או לנקום בו?״
״קרה משהו למשה?״ הרגשתי איך הראש שלי מתחיל לכאוב.
״שמע רונן אני מספר לך כי מגיע לך לדעת. אבל משה נרצח.״ הוא נעצר לרגע לבחון את התגובה שלי והתמהמה שניה לפני שהוא המשיך ״אבל אסור שזה ידלוף. אתה מבין את רמת הסיכון של עם ישראל אם יגלו שראש אגף נרצח? אתה אמור לדעת מה זה יעשה לנו בתקשורת העולמית.״
גיורא נראה מבוהל יותר מהתדמית של ישראל מאשר שמשה נרצח.
זה מכעיס איך שבן אדם יתן את הלב שלו והדם שלו לעם ישראל ובסוף הכל עניין של תדמית בעולם.
״נשגב מבינתי. כל מה שמעניין אותך זה התדמית של ישראל, בזמן שסוכן שהיה תחת פיקודך ואחריותך נרצח!!!!! אתה מבין?! ראש אגף נרצח! ואתה מדבר איתי על תדמית״ לעזאזל עם הכל. לא אכפת לי שהוא הרמס״ד איפה הכרת הטוב לבן אדם שנתן את החיים שלו למערכת?!
״אני אתעלם מזה שצעקת כרגע על הרמס״ד שלך בגלל שאני מבין שזה כנראה רגיש.
בכל מקרה אנחנו לא מתכוונים להזניח את משה, לכן אני שואל אותך ידוע לך על מישהו שרצה לרצוח אותו? לסגור איתו חשבונות?״ הפעם הוא שאל עם נימה טיפה יותר רגישה וזה הכעיס אותי משום מה יותר.
אני מחליט להניח את העצבים שלי בצד ולשתף פעולה עם גיורא ״תראה משה היה ראש אגף קיסריה והוא הגיע אליו אחרי עבודה רבה אני מניח שאתה מבין שיש לו מלא אויבים מכל העולם כן?״ לחפש מי מהאויבים שלו רצח אותו זה יהיה כמו לחפש מחט בערמת שחת הוספתי לעצמי בראש.
״אוקיי תקשיב אתה עכשיו ראש אגף קיסריה, תסביר לחבר׳ה את העניין ותמשיכו מאיפה שעצרתם אתמול.״ גיורא אמר ביעף וסימן לי לצאת מהמשרד.
״רגע גיורא״
״אני יכול להיות חלק פעיל בתיק החקירה?״
״תקשיב התיק לא תחת אחריותנו זה לא קשור למוסד אתה אמור לדעת את זה״
״אבל בכל זאת גיורא, משה היה חשוב לי.״
הוא נאנח לרגע ואז אמר ״אני אתן לך הרשאה להיכנס לתיק אבל אתה לא תהיה חלק פעיל ממנו״ עוד נראה בקשר לזה.
״תודה גיורא, מעריך.״
״אוקיי חברים הקשבה אליי״ פניתי לסוכנים שעכשיו תחת חסותי.
״קיבלתי עדכון עצוב מאוד. משה רבינוביץ, ראש האגף שלנו נרצח אתמול בלילה.״
״מה״
״איך זה קרה״
״זה בזיון!״
״איזה מחדל״
״מה יש לגיורא להגיד?״
בלאגן ורעש התחולל במשרד.
בכל זאת לא כל יום מאבדים ראש אגף.
הלב שלי נשבר בשביל כל אחד מהסוכנים האלה. מי כמוני יודע כמה משה היה דמות דומיננטית בחיינו.
״חברים שקט״ כולם השתתקו, אבל הפרצופים שלהם הבהירו מעולה מה הם חשבו על המקרה. חלק כעסו נורא וחלק ניסו לשמור את הדמעות עמוק בפנים.
״תקשיבו אני מבין שזה קשה אוקיי?! אבל אנחנו עדיין צוות קיסריה. ביטחון עם ישראל עדיין על הכתפיים שלנו, ואני בטוח שגם משה היה רוצה שנמשיך לדאוג לעם ישראל״ אני ממש לא בטוח, אבל את זה אני כבר אשאיר לעצמי.
כולם הנהנו וניסו לחזור לעבוד.
״רגע״ ריכזתי את תשומת ליבם אליי שוב.
״בתור ראש האגף החדש שלכם אני משחרר אתכם הביתה להתרענן ולעכל את הבשורה. עוד ארבע שעות כולם כאן כי לצערנו הרב את האויבים שלנו לא מעניין שמשה שלנו נרצח.״
כולם קיפלו את הדברים שלהם והתארגנו לצאת.
לפני שכולם הספיקו לצאת הרגשתי שאני מאבד את זה והמוח שלי מתחיל להתפוצץ.
החלטתי ללכת לשירותים לשטוף את הפנים שנייה להירגע.
אבל כשהבטתי במראה ראיתי רק את משה.
״לעזאזל״ בעטתי בפח המסכן שכל חטאו היה לעמוד שם, וקרסתי על הרצפה.
הרגשתי חנוק.
איך אני אכנס אליו לבית בכלל? לבית שהפך להיות הבית השני שלי.
״הכל בסדר?״ עמית מאגף הסייבר נכנס לשירותים בבהלה ומבטו השתהה עליי ברחמים.
״רונן?״ הוא שאל שוב והרגשתי את העצבים מציפים אותי שוב.
״מה הבעיה שלך?״ עמית שאל שוב.
הוא. לא. רוצה. לסתום.
בלעתי את רוקי בכוח ויצאתי מהשירותים. חולף על פני עמית שנותר שם עומד מבולבל.
התנעתי את הרכב ויצאתי לכיוון הבית של משה. בתקווה שאני אגיע לשם לפני המז״פ (זיהוי פלילי).
״היי המקום סגור לחקירה אתה לא יכול להיכנס״ שוטר שנראה משועמם למדי עצר אותי בכניסה לבית. ״תבדוק במערכת ותראה שיש לי אישור להיכנס, אני רונן, רונן ליפשיץ.״ השוטר בדק כמה דברים בטלפון שלו ואחרי כמה שיחות הוא סוף סוף פינה לי את הדרך לתוך הבית.
״מה יש לנו עד עכשיו?״ הסוויתי את הלחץ שהייתי שרוי בו ופניתי לחוקרת מטעם המשטרה ומנהלת התיק. ״אנחנו משערים שהרוצח נכנס מהחלון ניתן לראות מסלול ברור מהחלון לגופה. ויש לנו את כלי הרצח, סכין קצבים מהמטבח עצמו של משה״ עבודה טובה. ״תכף המז״פ יגיעו ואני בטוחה שיתנו לנו עוד פרטים.״ המז״פ לא יהיה כל כך יעיל בזירה הזאת אבל חבל להרוס את ההתלהבות של החוקרת, לא כל יום מקבלים תיק רצח של ראש אגף, הרהרתי לעצמי בשקט.
אחרי חמש דקות של הסברים מיותרים פניתי לחוקרת שמתברר ששמה איילת ״אוקיי אני צריך לחזור למטה, שלחי לי את התיק אני אעבור עליו ואבדוק איך אני יכול לעזור אם בכלל״ היא הנהנה ויצאתי מהבית.
נכנסתי אל הרכב.
אשכרה משה איננו.
למרות שהוא הפר את האמון שלי הוא עדיין היה משה רבינוביץ׳. הבן אדם שהעברתי איתו את כל השרות שלי עוד מגולני.
אני מכריח את עצמי לבלוע את הגוש שחסם לי את הגרון ולהתניע את הרכב לכיוון המטה בירושלים.
קיבלנו מידע שהטרוריסט אבו שריף בדרך לסוריה ותהיה לנו הזדמנות חד פעמית לחסל אותו.
אני מקווה שהצוות כבר שם
יש עוד המון עבודה.
״היי חזרת מאוחר היום״ אפרת, אשתי אמרה לי כשנכנסתי הביתה.
״כן אני עכשיו ראש אגף קיסריה. ולפני שתשאלי איך קודמתי ככה ביום זה מסווג״ היא נאנחה לפני שאמרה ״כן אני רגילה שכל מה שקשור לעבודה שלך מסווג. בוא שב לאכול״
״אני לא רעב. תודה.״ חלצתי את הנעליים והתיישבתי בספה.
״אתה נראה מוטרד מה עובר עליך? אם זה לא מסווג כמובן.״ היא חילצה ממני כמו שרק היא יודעת את החיוך הראשון שלי מהבוקר.
״את יודעת לפעמים אחרי שמתרגלים להרוג כל כך הרבה אנשים עם מטרה טובה המצפון כבר נשחק. כבר אין כל כך הבדל בין טוב לרע ואתה כבר מתרגל לכל השפיכות דמים הזאת.״
״אבל זה בשביל מטרה טובה.״
״אבל גם כשזה למטרה טובה זה עדיין דם על הידיים שלך. וזה לא פשוט. אתה צריך לדעת לקחת אחריות על דילמות בשבריר שניה. נגיד יש מולי טרוריסט ואין לי ירייה נקייה. או שאני יורה מצליח להרוג אותו ואולי פוגע בילד שכל מה שהוא עשה זה להימצא באזור או שהטרוריסט הזה ימשיך להוביל פיגועים וילדים יהודים ירצחו. הפציעה של הילד הזה לנצח תשב על המצפון שלי.
לפעמים אתה מאבד את עצמך בתוך מערבולת של משימות ואתה צריך לנקוט באמצעיים לא מוסריים.״ לפעמים אתה צריך להשתמש באמון שיש לאנשים בך, אנשים שאתה אוהב אבל עדיין צריך לסיים איתם כי זה טובת המדינה. הוספתי לעצמי בשקט ובפעם השניה להיום הכרחתי את עצמי לבלוע את הגוש שחנק לי את הגרון.
״אבל זה לא אתה. זה התפקיד שאתה מגלם. אתה לא רוצח בשם רונן אתה רוצח תחת זהות אחרת, זהות שנמצאת תחת התפקיד לשמור על עם ישראל.״
דמעה חצופה ברחה מעיניי.
גיליתי שהוא חבר לאבו שריף. שמכר סודות מדינה בשביל בצע כסף.
אולי הייתי צריך ללכת לגיורא. אולי זה היה נכון יותר.
אבל רציתי להציל את השם שלו.
הוא עדיין היה האדם הכי קרוב אליי.
וזה לא היה תפקיד.
לא פקודה.
זה הייתי אני.
אני הרגתי את החבר הכי טוב שלי.
פשוט אני,
רונן ליפשיץ.
