המלאך שהיה ללא כנפיים / אורין סויד

״יאללה נועה, עזבי אותי!״.

זה המשפט האחרון שאמרתי לנועה לפני שנרצחה בשבעה באוקטובר כשהלכה לחברים בבארי. אוף, אני מרגישה כל כך רע… למה אמרתי את זה? זה היה בגלל ריב מטופש, הייתי בטוחה שנשלים מחר, חשבתי שיש עוד זמן.

מסתבר שלא..

מאז אותו בוקר, השבעה באוקטובר, אין לי חשק לכלום, יש איזו תחושה שזהו, הכול נגמר. אין לי יותר את נועה, אחותי הגדולה, את הצחוק שלה, את החיוך שלה, את המבט שלה, את האופי שלה.

היא נרצחה.

כולם אומרים נרצחה כאילו זה קרה והיה ונסגר. אבל אצלי זה רק התרחב, אני נהיית יותר ויותר רגישה ומתעצבנת מכל שטות. פעם, לפני השבעה באוקטובר, הייתי נחמדה יותר, רגישה, הייתי אומרת שלום לאנשים, אבל אחרי שנועה נרצחה, השתניתי… נהייתי רעה, אפשר להגיד. אנשים אומרים לי שלום, מנסים לדבר איתי ואני פשוט מתעלמת, אני לא יודעת למה. בהתחלה עוד עניתי, עשיתי טובה למי ששאל אותי או דיבר איתי, אבל אני כבר לא יכולה. לפעמים אני נכנסת לחדר של נועה ובוהה בקיר, מנסה להעלים את המחשבות שלי  ומדמיינת כאילו היא פה, יושבת לידי, צוחקת איתי, מדברת איתי, שאני משתפת אותה בכל מה שעובר עליי, כמו פעם לפני שהיא נרצחה. גם יש פעמים כשאני הכי מתגעגעת- אני יושבת וכותבת לה מכתבים, מספרת לה מה קורה איתי ואיך אני מרגישה כשהיא כבר לא פה. בלילות, כשקשה לי להירדם.

באותו הלילה הרגשתי תחושה שמשהו הולך לקרות, למה לא הזהרתי את נועה? יום יום אני חושבת על זה.

האזכרה לציון שנה להירצחה של נועה הגיעה. אימא ביקשה ממני לצאת לסופר, לקנות עוד כמה דברים. התלבשתי כמו נועה, קפוצ’ון ענק כאילו רק עכשיו קמה, לא היה אכפת לה מה חושבים עליה. ירדתי למכולת השכונתית עם הראש למטה. לקחתי כמה דברים ובתור לקופה עמדה מאחוריי מישהי. היא חייכה אליי, חיוך נעים כזה, שגורם גם לחייך. קלטתי שהיא ראתה שמשהו לא בסדר איתי ומיד אחרי שקלטתי היא שאלה:״הכול בסדר?״. זה היה בטון של תהיי רגועה, הכול בסדר, אבל גם מצד אחד קצת נרתעתי מהשאלה שלה. משהו בה הזכיר לי את נועה, לא בנראות אלא באופי, בדיבור, בטון שלה ובחיוך. מיד אחר כך פתאום היא שאלה:״בא לך לבוא איתי פה לקפה השכונתי סתם לדבר? תוכלי לדבר ולשתף אותי, את נראית עצובה״. משהו בי אמר לי כן, תגידי לה כן. ואז אמרתי ״כן״ – פשוט נפלט לי. אחרי שסיימתי עם הסופר, הלכנו ביחד לבית קפה שממוקם מול הסופר. ישבנו. היא הזמינה קפה בדיוק כמו שנועה אהבה, עם הפרטים הכי קטנים. זה היה קצת מוזר, אני הזמנתי רק מים. ״את לא חייבת לדבר אם לא בא לך, הכול בסדר״, היא אמרה. היה משהו שהרגיש לי נוח – משהו שאפשר לסמוך עליו. מיד אמרתי: ״היום זה האזכרה של אחותי נועה, שנרצחה בבארי בשבעה באוקטובר״ היא מיד ענתה: ״משתתפת בצערך, אפשר לשאול שאלה?". ״כן״, עניתי. עדיין הרגשתי כאילו זאת נועה, שיושבת פה ומדברת איתי ואני משתפת אותה כמו פעם. ״מה הדבר שאת הכי מתגעגעת שהיא הייתה עושה?״. ״כשהיא הייתה נכנסת לחדר שלי בלי לדפוק וקוראת לי נוגי״, עניתי ומיד היא ענתה: ״אבל את יודעת, לפעמים אנשים נמצאים, אבל הם פשוט משנים צורה, כי אנשים שאוהבים אף פעם לא נעלמים, הם תמיד אתנו״. נהיה שקט ושוב פעם הרגשתי תחושה מוזרה, אבל גם תחושה שאני בטוחה שהכול בסדר. אני רואה בדמיון שלי את נועה עם החברים שלה  צוחקת ושמחה, כפיר, אמה, רועי, מיה, וכמובן את נועה שמחייכת את החיוך היפה שלה ופתאום אני מתעוררת. אני מוצאת את עצמי בבית הקפה, יושבת שם. רגע, איפה האישה שהייתה פה? לא, אין סיכוי שדמיינתי. יצאתי החוצה בריצה לחפש אותה – אין. חזרתי לבית קפה, אולי היא הלכה שנייה לשירותים – חיפשתי – היא לא הייתה שם. הדבר היחיד שהיה שם על השולחן הוא הקפה שלה, הקפה שהוא בדיוק כמו של נועה. כנראה שהיא ראתה שאני מדמיינת דברים והלכה. אני מאחרת, אני חייבת דחוף ללכת הביתה, לעזור לאימא לארגן את האזכרה. הגעתי הביתה, ראיתי מלא אנשים.

אוף, אני רוצה להיעלם עכשיו.

בטח כולם יבואו עכשיו לרחם עליי כמו בשבעה.

האזכרה נגמרה. השעה כבר 23:00 בלילה. כמות האנשים שחיבקו אותי היום ושאלו אם הכול בסדר – ואני עניתי להם כן – למרות שלא, לא הכול בסדר. אוף, אני מתגעגעת לנועה כל כך. בא לי את החיבוק שלה, חשבתי מחשבות עד שנרדמתי.

הגיע הבוקר, אימא העירה אותי. ישבתי כמה דקות על המיטה, כי משהו בחלום שלי היה מוזר. ניסיתי להיזכר – ואז נזכרתי. חלמתי על האישה מבית הקפה. היא דיברה איתי, והיה לה את הקול של נועה. הלכתי לבית ספר, אכלתי וחזרתי למיטה, כמובן לחשוב, כמו כל יום רגיל מאז השבעה באוקטובר. שכבתי במיטה, הבטתי בתקרה. הקול של נועה עדיין היה לי באוזן. לא ידעתי אם זה דמיון או זיכרון. אולי זה לא משנה. קמתי לאט והלכתי לחדר של נועה. כמו תמיד פשוט נכנסתי. החדר היה שקט, ועדיין היה שם את הריח שלה ואת התחושה שעוד רגע היא נכנסת וקוראת לי נוגי. ישבתי על הרצפה, חשבתי על האישה מבית הקפה – עם החיוך שלה, הקפה שלה, הקול שלה, ועל איך שהיא נעלמה כשכבר הרגשתי בטוחה.

עוד הייתה לי תקווה, חשבתי וחשבתי ואז הבנתי. אולי האישה מבית הקפה לא נעלמה, אולי היא רק שינתה צורה, כי נועה תמיד ידעה להופיע כשצריך, תמיד ידעה להרגיש, ותמיד ידעה כשקשה לי. אולי היא לא יושבת לידי יותר, לא מדברת איתי, לא צוחקת איתי, לא רוקדת איתי ואולי אני עדיין עצובה, כועסת על עצמי, וכמובן מתגעגעת.

אבל בלב שלי, נועה תמיד יושבת לידי, רוקדת איתי וצוחקת איתי וגם כשקשה תמיד היא עוזרת לי, גם כשהיא לא נמצאת.

אולי נועה  לא באמת נעלמה, אולי היא פשוט שינתה צורה , לצורה של האישה מהבית קפה – המלאך ללא כנפיים.