הילה
ברגע שאני חוזרת לדלפק אני מרימה את הטלפון שלי כדי לבדוק מה השעה.
14:00.
או קיי, נשארה לי חצי שעה למשמרת עד ההפסקה, אני אלך לגברת לוי, היא משלמת לי שלושים שקלים לכל רבע שעה שאני מורידה את הכלב שלה.
מה שאומר שיישאר לי בערך עשר דקות להפסקה שאותה גם אני אפספס בהליכה לשם.
אוטובוס ומונית הם מותרות שאין לי. יש לי ברוך השם- שתי רגליים בריאות וזה מספיק.
מכונית היא לא אפשרות פיננסית בשבילי כרגע.
״מזרחי!״ קורא אחד מהעובדים בדלפק, שכל מה שהם צריכים זה לקבל הזמנות.
״כן?״ אני מתנשפת כשאני רצה לכיוונו, השארתי מקום למחשבות שלי במקום להתמקד בעבודה.
״הזמנה לשולחן שש מוכנה.״ הוא אומר ולא ממשיך, אני מתקדמת לעבר ההזמנה שלהם שמחכה לי במטבח ואז ממהרת להגיש להם לשולחן.
אני מחייכת את החיוך הכי מזויף שלי, ואומרת. ״שיהיה לכם בתאבון! תודה שבאתם למסעדת הסיר של סבתא!״
אני מתקדמת כדי להמשיך בעבודה, שמצדדיי אני רואה ילדה מצחקקת שאימא שלה מדגדגת אותה.
אני מחייכת לעצמי אך מרגישה צביטת קנאה בלב.
אני נוזפת בעצמי שאני חוזרת בראשי על אחת מעשרת הדיברות.
׳לא תחמוד, לא תחמוד, לא תחמוד איש את רעך…׳
הכול מאת השם, גם הרע וגם הטוב.
גם זה שאימא שלי, ההורה היחיד שנשאר לי, נמצאת בבית חולים, וכרגע היא על שישים אחוזים לנצח את המחלה הארורה הזאת.
לפחות זה לא חמישים.. אני שומעת את קולה של אמי בראשי, היא תמיד הייתה אופטימית יותר.
כעבור כמה זמן נגמרת המשמרת ואני מתיישבת בספה הגדולה שיש בביתי הקטן ומתחילה לספור את מה שהרווחתי היום.
350 שקל לשמונה שעות במסעדה, או קיי, זה טוב..
אני סופרת את הטיפים שחילקו לי ורואה שנוסף לי עוד מאה שקלים, אני מחייכת לעצמי באושר.
עוד שישים שקלים על הכלבים שהורדתי היום.
הרווחתי היום חמש מאות חמישים שקלים.
אני עוד רגע פוצחת בריקוד שמח, מבינה שיש לי כסף לחלק בין החשבונות לבין סכום הטיפול של אימא שלי.
מאתיים שקלים לאוכל ולחשבונות, השאר לטיפול.
הטלפון שלי מצלצל ואני מרימה ורואה שאימא שלי מתקשרת.
״היי אימוש, איך את מרגישה?״ אני שואלת.
״הכול מאת השם.״ היא אומרת וצוחקת.
אני מזייפת את צחוקי אתה בזמן שבור עמוק נפער בבטני.
״איך עבר לך היום?״ היא שואלת.
״את יודעת כרגיל, עבודה, למידה למבחן, עוד מעט אני מורידה את פאי…״ פאי היא הכלבה שלנו, אימא שלי קנתה לי אותה ליום הולדת עשר.
"את צריכה להתחיל להקדיש זמן לעצמך, מתי בילית עם חברה לאחרונה? מתי הלכת לים או לקניות? את כל היום סביב אותה שיגרה משעממת." היא מטיפה לי.
"אימא בואי לא נחזור לשיחה הזאת שוב, אני לא רוצה לריב אתך על זה, בעיקר שהמצב שלך לא טוב."
"מתוקה, את מקשה על עצמך וזה עושה לי רע, שעצרת את החיים שלך בשבילי, שאת לא מתנהגת כמו נערה רגילה בגילך, שאת כל היום מלאה ברגשות אשמה על המחלה הארורה שלי כאילו זה בגללך!"
הדמעות מציפות את עיני, אני שותקת, היא תיארה בכל מילה ומילה את החיים שלי.
היא הייתה מדויקת ברמה מבהילה.
"אני לא יכולה לאבד עוד הור-" אני באה לומר אך היא קוטעת אותי.
״אני מצטערת לומר לך בכזאת ישירות, אך זאת האמת. זה דרך החיים, אנשים נולדים ואנשים מתים, זה מצער, אך את צריכה ללמוד לקבל את זה, כמו שאני קיבלתי וכמו שהרבה אנשים קיבלו.אני לא אתן לך להרוס את החיים שלך בגללי.״
אני בוכה, לא מצליחה לעצור את עצמי, זה כואב כל כך.
הכלבה שלי עולה ומתכרבלת לידי, מספקת לי נחמה קטנה ומלקקת את ידי.
״עכשיו את תקשיבי לי הילה, מחר אני רוצה שתמצאי את אחת מהחברות שלך ותצאי אתה לים, לקניון, לסרט, אני לא אקבל את התשובה לא.״ היא אומרת ספק פוקדת.
״טוב..״ אני נאנחת ומסכימה.
״אני לא רוצה לשמוע לא! תסכימי-״
אני מגחכת עם הדמעות. ״אני אמרתי כן אימא, תירגעי.״
אני יכולה להרגיש את ההפתעה שלה דרך הטלפון. ״לא חשבתי שזה יהיה כל כך קל..״. היא מלמלת לעצמה.
״בנוסף אני לא אענה ליותר משתי שיחות מחר, תשקלי טוב על מה את רוצה לבזבז אותן״. אני מגלגלת את עיניי, איך היא תמיד יודעת להעלות לי חיוך על הפנים.
״לילה טוב אימוש״. אני אומרת לה לפני שהשיחה נגמרת.
״לילה טוב מתוקה״.
כשהשיחה נגמרת אני נושמת לעצמי ולוקחת אותי ואת פאי למיטה שלי.
כשאני מסיימת לומר קריאת שמע אני עושה את מה שאני עושה כל לילה, אך הפעם הבקשה שלי שונה.
״אלוקים, אני מבקשת ממך, תשמור לי עליה- כאן או אתך, רק תשמור לי עליה.״
אני נרדמת לקול הנחירות של הכלבה שלי עם הרגשה נעימה ומחממת.
*כעבור יום*
השיחה עם הבוסית שלי הגיעה לסופה, היא לא התלוננה שביקשתי יום חופש, היא אפילו אמרה שחשבה לעצמה מתי יגיע סוף סוף הזמן שלא אבוא לעבודה.
אני ומאי, חברתי הטובה, שהייתה איתי מהגן, נלך היום לים, אך בגלל שחורף לא נכנס לשחות, פשוט נשב על החוף נאכל ונחפור אחת לשנייה.
כמו פעם.
הים, אימא שלי, פאי ומאי, הם הדרך לרפא אותי,
הים הוא מקום. שבו אני יכולה לשחרר את כל המחשבות שלי, כמו המנהג ׳תשליך׳ הנעשה בראש השנה.
אני מרגישה בטוחה ורגועה איתם. אני לעולם לא אהסס להקריב את עצמי בשבילם.
״אז! איך בלימודים?״ היא שואלת אותי.
״האמת שנהדר, אני מצליחה לשלב את אימא שלי ואת העבודה-״ היא משתיקה אותי בהרמת יד.
״אני מצטערת, אך אימא שלך אמרה לי שכל פעם ששמה עולה בשיחה, להשתיק אותך.
תעברי נושא.״
״היא התקשרה אלייך?!״ אני קוברת את ידיי בראשי.
״מה יש לך, אנחנו כל יום מדברות עלייך בטלפון.״ היא מחייכת.
אני מנידה בראשי ומכניסה תות לפי, משתיקה את עצמי לפני שאני אתחיל לספר עוד על אמי.
כשאני חוזרת הביתה אני מרגישה בעננים! כמה זמן שאני ומאי לא יצאנו לכייף כמו חברות נורמליות.
זה הזכיר לי מלא, ומילא את גופי באושר.
״הלו?״ קול גברי עונה לטלפון.
״היי דוקטור.. אריאל? זאת אני הבת של אסתר מזרחי.. מטופלת בבית החולים שלכם החולה בסרטן.״
״אה-אה, כמובן אני מעביר אותה אלייך.״
״חכה-״ אני אומרת. ״מה המצב של אמי?״
״אני מצטער לאכזב אותך גברת מזרחי, אך מצבה של אמך ירד לשלושים אחוזים..״
אני משתתקת, אני מרגישה את ליבי מחסיר פעימה ואת נשמתי נעתקת.
30 אחוז.
והיא לא טרחה לעדכן אותי.
״את איתי?״ שאל.
״כן.. אמ.. מה המועד המוקדם ביותר שאוכל לבוא לבקר אותה?״ אני עונה לו לאחר שאני מתעשתת.
״אני חושב שמחר, אדאג לפנות לך מקום.״ הוא אומר.
הפעם אני לא מתקשרת אליה, כי אני יודעת שזה יסתיים בריב על כך שהיא לא סיפרה לי מה מצבה.
אבל אני אדאג להמשיך בחיים, לבחור בעצמי.
כך או כך.
למחרת אני נוסעת עם מונית לבית החולים בו אמי מטופלת, אני מחליטה לא לריב אתה, אלא לקחת את זה ברוגע, היא רוצה שאמשיך בחיים.
״אימא..״ אני מלטפת את פניה כשדמעות זולגות מעיני.
שיערה הבלונדיני, הפך לקרחת כבר מזמן, פניה נעשו רזות ודקיקות, היא נראתה זרה.
אבל היא עדיין מלאת אופטימיות, תכונה שאני רוצה לקחת איתי לדורי דורות.
״ילדה שלי.״ היא דוחפת אותי לחיבוק חונק.
אנחנו נשארות בחיבוק לאיזה נצח עד שהיא פותחת את פיה.
״תבטיחי לי..״ היא אומרת.
״להבטיח מה?״
״שתמשיכי בחיים, תכירי בעל, תקימי משפחה, תסיימי את הלימודים, תעבדי, אל תעצרי את החיים שלך.״
״רק אם תבטיחי לי גם משהו.״
״כן?״
״אם זה הסוף, תבטיחי שתשמרי עליי מלמעלה..
אבל כרגע בואי נשאר אופטימיות ותשמרי עליי מקרוב.״
לרגע היא מנידה בראשה אבל אז פרצופה שוב מופנה אליי והיא מחייכת ואני מצליחה קצת לדמיין חיים בעיניה.
״מבטיחה.״ אנחנו אומרות יחד.
אני מנשקת את ראשה.
ויוצאת.
יד אוחזת בידי לפני שאני מתחילה לצאת למונית .
״גברת מזרחי?״
״כן?״ אני מסתובבת, זה הדוקטור שדיברתי אתו אתמול.
״אימא שלך רצתה למסור לך משהו, שאני אמסור לך את זה.״
אני מחייכת. ״עכשיו דיברתי אתה.״
״כן אבל היא אמרה שאת תריבי אתה על זה״. הוא מגחך. ״היה לנו קשר מיוחד בבית החולים, דאגתי לארח לה חברה לרוב, היא ביקשה שאני אספר לך.״ אני מהנהנת ומחכה לתשובתו.
״היא אמרה שהיא רוצה, שתשאירי כיסא ריק בחתונה שלך.. כדי שהיא תשב שם, חיה או מתה.״
דמעות עולות בעיניי שוב.. כמה בכיתי היום.
״אני אשמור, בעזרת השם..״
הוא מחייך, כשלפתע הוא מקבל שיחת טלפון.
״כן.. אה-אה. אני מבין, מה?! אני בדרך!״
״מה קרה?!״ אני שואלת כשאני רואה אותו נלחץ.
״אימא שלך..״ הוא אומר ומתחיל לרוץ לחדרה.
אוי לא. אוי לא.
היום הגיע.
אני מרגישה שעולמי מחשיך, דמעות מציפות את עיני, אני רוצה לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם.
אך במקום זה, אני לוקחת נשימה עמוקה ורצה לחדרה ומחכה.
כעבור כמה זמן הרופאים יוצאים מחדר הניתוח, אני לא מצליחה לקרוא את מבטיהם.
אני מחפשת בעיני את אריאל, הוא נותן לי אישור בעיניו להיכנס לחדר.
אני נכנסת במהירות אך אני מרגישה כאילו ברק הכה בי כשאני רואה את גופתה חסרת החיים של אמי.
גופתה חסרת החיים של אמי.
אני צונחת לברכיי ובוכה, בוכה את נשמתי, מוציאה את כל הזבל מגופי.
אני מרגישה יד מנחמת על כתפי, שהוא לוחש.
״תזכרי מה הבטחת לה.״
״היא ידעה!״ אני צורחת והוא מהנהן, גם שאני צורחת בלי הפסקה את אותו משפט, הוא מאחוריי ומנחם אותי.
״היא במקום טוב יותר.״ הוא אומר לבסוף.
____________
*כמה שנים קשות וטובות אחר כך..*
״עמנואל אסתר, תפסיקי לרוץ את תלכלכי את השמלה שלך!״ אני נוזפת בביתי בת החמש, שרודפת אחרי כלבתי.
״תתני לה ליהנות היא ילדה קטנה!״ אומר לי בעלי.
״אריאל, תיזהר ממני.״ אני מאיימת שאני מסמנת לו לרדוף אחריה.
אני צוחקת שהיא גורמת לו לרוץ סביב הפארק, שיעשה קצת כושר, קול קטן מצחקק לידי, רפאל חי בן השלוש.
אני מלטפת את בטני, אני בהריון שלישי ואני מתרגשת יותר מתמיד.
הבטחתי לאימא שלי וקיימתי.
סיימתי ללמוד בהצטיינות ועכשיו אני עובדת בהייטק.
הכרתי את בעלי (שהיה החביב עליה מבין הרופאים) והקמתי משפחה מהממת.
ולבסוף שמרתי לה מקום בחתונה שלנו.
קיימתי את ההבטחה שלי והמשכתי הלאה ואני מרגישה שהיא מקיימת את ההבטחה שלה ושומרת עליי מלמעלה.
תודה אימא, תודה השם, תודה לכולם.
ולבסוף תודה לי, שבחרתי להמשיך את החיים.
הסוף.
הערה: את ההשראה לסיפור לקחתי מסבתא שלי ׳אסתר דהן׳ זיכרונה לברכה, שנפטרה מאותה מחלה, זמן קצר לאחר שההורים שלי הכירו.
אבא שלי המשיך בחיים וכך גם הדמות בסיפור הקצר, וכך אני רוצה לשמש דוגמה שלא משנה מה, יש להמשיך את החיים ולעולם לא לעצור אותם, השם תמיד אתכם ושומר עליכם.
ויש סיבה שהוא בחר להקים אתכם כל בוקר בכל זאת.
בנוסף- שמה של הבת של הילה הוא עמנואל אסתר- היא קיבלה את שמה השני על שם סבתא שלה, בעוד אני, קיבלתי את השם אמה, שנשמע כמו אימא- מסבתא שלי ז"ל, אז לקחתי מזה רעיון קטן.
