קודם אציג את עצמי-שלום, קוראים לי אור, יש לי 5 אחים ו2 אחיות. ההורים שלי התגרשו לפני 3 שנים ולפעמים אני אצל אבא, אבל לרוב אני אצל אמא.
טוב למי אני משקר, ההורים שלי מתו ואימצו אותי מבית היתומים. ולמה קוראים לי אור? אמא שלי טענה כי אני מאיר את הסביבה שלי. ואת היומן הזה שאני עכשיו כותב אמא שלי נתנה לי אותו לפני שהיא מתה.
פרק 1 איך הכל התחיל
בבוקר אביבי לפני יומיים הלכתי לבית ספר ופתאום נזכרתי במשהו והזיכרון היה לי קשה וכמעט בכיתי. אמא באה לכיווני כדי לראות איפה אני. אמא שאלה "אתה בסדר?" מיהרתי להגיד שאני לא בסדר. אמא שוב שאלה "למה? מה קרה?" אמרתי "אמא תקשיבי יש לי ילדה בבית ספר שקוראים לה ליבי והיא נולדה אחרת, היא נולדה ללא כליה . ואיך אני יודע את זה? היא אמרה לי שהיא חייבת לשתות הרבה מים ועוד דברים בריאותיים והיא לא סיפרה לי שהיא בבי"ח, שמעתי את המנהלת מדברת על כך עם המחנכת.
אמא, אפשר שנלך לשם? ואני רוצה לראות במה אני יכול לעזור כדי שהיא תשמח, אכפת לי ממנה. שיצחקו עלי לא עליה, אני רואה איך היא סובלת כל יום" ואמא אמרה "וואו, זה ממש משמח שאכפת לך גם מאחרים. טוב בסדר נלך לבית חולים". ובאמת הלכנו לשם.
פרק 2 הניתוח המאכזב
הרבה עבר מאז שכתבתי פה לאחרונה. מסתבר שליבי צריכה השתלת כליה ואחרי שהתעקשתי עם אמא, נבדקתי וגיליתי להפתעתי שאני מתאים לה. אני לא כל כך זוכר הכל כי הרדימו אותי אבל אני זוכר שאחרי הניתוח וההתאוששות, ליבי הגיעה לבית ספר והיא השתנתה.
יש לה חברות, יש לה עם מי לשחק, אבל גם הצטערתי כי עכשיו לי יש מגבלות שאני צריך להתמודד איתן…
בהפסקה ישבתי לבד בשולחן ואכלתי מהאוכל שאמא שמה לי בתיק, וכעבור כמה דקות הגיע אלי ילד שקראו לו מאיר. מאיר היה הילד המקובל של הכיתה, יותר נכון הוא היה כמו מלך הכיתה. "הכל בסדר? למה אתה יושב לבד?!" הוא שאל, "לפני כמה ימים עשיתי ניתוח תרומת כליה בשביל ליבי שהיתה זקוקה לה" אמרתי. מאיר דיבר ואפילו צעק: למה נתת לליבי כליה? לא שמעת?!" "לא, לא שמעתי" עניתי בבהלה. הוא אמר: "אז תדע שלגברים אסור לתרום אף פעם" ואמרתי "אני רציתי להציל את החיים שלה".
מאיר הלך ולפתע הסתובב ואמר "אז אתה לא גבר". מאיר סובב את גבו והמשיך ללכת. אחרי כמה דקות הגיעה לשולחן שלי ליבי
-" אתה מוכר לי, אבל מאיפה? איך קוראים להורים שלך?"
-"ההורים שלי גרושים"
-"אז איך קוראים לאמא שלך?"
לא יודע מה גרם לי לומר לה את האמת אבל מיהרתי להגיד: "יותר נכון אמא ואבא שלי מתו אבל לפני שהם מתו שלחו אותי לבית היתומים".
ליבי אמרה:" גם אותי שלחו לבית היתומים".
-"מה, גם את יתומה? ואיך היה לך שם?"
-"מה זאת אומרת, גם אתה היית שם?" שאלה ליבי.
"כן, אבל אותי אימצו" אמרתי.
"היה שם נוראי, בכלל לא כיף שם". ליבי שתקה ולא המשיכה לפרט. "אולי את רוצה לבוא אלי אחרי הלימודים?" שאלתי והיא הסכימה. "יודעת מה? אפילו נדבר עם אמא שלי על מה שאמרת לי הרגע".
פרק 3 הסוד
כשנגמר היום והגענו הביתה, אמא הסתכלה על ליבי ולא הבנתי מה קורה, היה נראה כאילו היא מכירה אותה.
אמרה אמא: "ליבי תקשיבי, נראה לי שעכשיו אני מבינה איך אור התאים לך ב100% להשתלה. כשהיית קטנה אימצתי רק ילד 1 מבית היתומים, ועכשיו אני מבינה שכנראה אתם אחים ולא אמרו לי את זה.
אני מצטערת שלא אימצתי אותך גם", אמא קמה לחבק את ליבי.
-"אל תצטערי, את לא אשמה, לנו היה סימן שאנחנו אחים. כשהיינו בבית היתומים היה לנו כתם לידה בצוואר שהזכיר צורה של לב", הראיתי לה את הסימן על הצוואר שלי ולשנינו נפל האסימון שאנחנו תאומים לא זהים.
"קראתי לליבי לבוא לראות את החדר שלי ואז אמא גם באה ונתנה לליבי מתנה והמתנה הייתה אלבום תמונות מבית היתומים, לכל מי שעוזב מביאים לו אלבום.
-"תגיד אבל למה רצית לתרום לי את הכליה שלך אם לא הכרת אותי?" שאלה
-"בגלל שחשבתי עליך שכולם צוחקים עליך".
-"תודה, אין מילים בפי".
-"תראי היומן גרם לי לחשוב כך, בואי אקריא לך קטע קטן:
יומני היקר יש לי בכיתה ילדה שחסר לה משהו, שאני מרגיש שרק אני רואה אותו, הבנתי שחסר לה כליה, משהו שאף אחד לא רואה.
בהתחלה צחקתי כמו כולם ואז נזכרתי מה אם זה היה קורה לי, אני במקומה הייתי בוכה. אבל כשראיתי שהיא גיבורה, שולטת בעצמה ולא נותנת שירדו עליה זה מראה לי שאני יודע שמצאתי מישהי שאתרום לה את הכליה שלי". אחרי שסיימתי להקריא לליבי את היומן, היא אמרה "ברצינות?!" ואמרתי "כן את חשובה לי" והיא הודתה לי. נשארנו בקשר קרוב ואחרי כמה חודשים הופתעתי שאמא אימצה גם את ליבי.
כעבור מספר חודשים, אמא התחתנה שוב ואחרי שנה נולד להם ילד, אח קטן, שקראו לו יהונתן. שאלתי את אמא "למה קראו לו יהונתן ולא יונתן?" והיא אמרה "כי יהונתן = ה' נתן לי את התינוק הזה, עכשיו הבנת?" ואמרתי כן, ואמא אמרה הגיעה הזמן שנעבור לבית יותר גדול.
"מה ברצינות?!" שאלתי ואמא ענתה בחיוב. התנגדתי, אפילו קצת כעסתי:" לא תקשיבי בבית שלי יש פה הכל לא בא לי לעבור" ואמא אמרה:" אתה חייב אין ברירה, אין מספיק מקום בבית קטן ל5 אנשים". בחוסר ברירה הסכמתי.
פרק 4 המעבר דירה
המשאית הגיעה ויצאו משם 3 אנשים שהתחילו לקחת קרטונים מהבית. אמא קראה לכולם להזדרז ולהיכנס לרכב, וכולם נכנסו ונסענו משם.
כשהגענו לבית ראיתי שהוא היה יותר גדול מהקודם והיה לי חדר עם ליבי, יהונתן ישן עם אמא ואבא.
אמא אמרה: "סוף סוף תוכלו להכיר חברים חדשים".
-"אמא ,אני לא רוצה ללכת לבית ספר" והיא אמרה:" אני יודעת שזה קשה אבל בסוף תמצא חבר" .
-" אבל איך את יודעת?"
-"כי לא קשור לאיך שאתה מתנהג, זה קשור לנשמה שלך, יש לך כוח ורצון להמשיך ולעשות דברים ואתה ילד טוב וחברותי, זה שלא היה לך חברים בבית ספר הקודם זה לא אומר שלא תמצא כאן חוץ מזה, ליבי איתך".
חשבתי כמה דקות, "טוב אמא ,אני אנסה למצוא חברים". וליבי אמרה לי שהיא בטוחה שיהיו לי כאן חברים!
-תודה ליבי שאת אומרת ככה! אני גם מקווה שיהיה לי חברים. אמא קטעה את מחשבותיי,"טוב ילדים בואו תיכנסו הבייתה תיראו ותאמרו מה אתם חושבים על הבית".
האמת? הוא היה יותר יפה מהקודם, "אמא איפה החדר שלי?" שאלתי מרוב סקרנות ואמא אמרה שהוא למעלה שליבי ראתה כבר והיא תראה לי. החדר היה יפה מאוד הוא היה בצבע לבן והריצפה הייתה עשויה מעץ.
אמא קראה לנו לרדת, אז ירדנו והיא אמרה "לכבוד הבית החדש נלך לסרט ולמסעדה". אחרי שחזרנו מהסרט והמסעדה עלינו מיד לישון כי היינו עייפים.
פרק 5 היום הראשון ללימודים- הריב
בבוקר, קרני השמש האירו אותי כי השארתי בטעות את התריס של החלון פתוח. הערתי את ליבי ואמרתי לה שהגיע הזמן להתארגן ולהתלבש שלא נאחר לבית הספר ביום הראשון שלנו.
אחרי שהתלבשנו וצחצחנו שיניים וירדנו לאכול ארוחת בוקר, קורנפלקס עם חלב, ואז הלכנו לתחנה ואחרי 5 דקות האוטובוס הגיע ונסענו.
כשהגענו לבית ספר, הלכתי לכיתה שלי כיתה ו2' ליבי הייתה איתי בפעם הראשונה. התיישבתי בשולחן ריק כי רציתי לראות אם ילדים מהכיתה יבואו וישבו לידי.
באמת לקח קצת זמן אבל הגיעה לכיתה ילדה בשם יעל והיא התיישבה לידי והתחילה לדבר איתי "למה אתה יושב לבד?" ואמרתי: "את בטוחה שאת רוצה לדעת?" יעל אמרה:" כן הכל בסדר?".
אמרתי לה רק אם היא מבטיחה לא לצחוק עליי, והיא אמרה "לא אני לא אצחק". סיפרתי לה את כל הסיפור: איך תרמתי כליה ועל הניתוח, על ליבי, על ההורים שלי שמתו ועל מי שמגדלת אותי. סיפרתי לה אפילו על המוגבלויות שלי והיא הייתה בהלם ואמרה:" וואו, הכל בסדר, זה הגיוני אני מצטערת בשבילך, אשמח ממש להכיר אותך" אמרה יעל.
כשהמורה נכנס לכיתה הוא אמר:" ילדים תכירו את אורי וליבי, הם תאומים, מקווה שתקבלו את פניהם בנעימות כמו שאני מכיר וסומך עליכם".
כשנגמר השיעור הייתי עם יעל בהפסקה ושיחקנו. אחרי כמה דקות ליבי הגיעה וביקשה להצטרף. אמרתי "כן, בטח" אבל היה נראה שיעל לא רוצה שליבי תשחק איתנו.
אחרי כמה דקות, קצת לפני סוף ההפסקה, יעל משכה אותי ואמרה :"בוא נלך לשחק לבד במשהו אחר" והיא משכה אותי והלכנו לשחק במגלשה ובנדנדה.
מרחוק ראיתי את ליבי יושבת לבד ובוכה, אז רצתי אליה והיא ראתה אותי אז היא הלכה. כשנגמר היום לא ראיתי את ליבי אז הלכתי לבד וראיתי מרחוק את ליבי עם שתי חברות לאחת קראו זוהר ולשנייה קראו אמה והם הסתכלו עלי והמשיכו ללכת.
קראתי "ליבי!!!!!" וליבי הסתובבה וראתה אותי והיא אמרה "אתה לא התנהגת יפה אלי, כשלא היה לי עם מי לשחק". "תקשיבי אני מצטער על זה" אמרתי. ליבי אמרה "תקשיב, פעם הבאה תדע מה אתה עושה" ואמה וזוהר צעקו עלי שאני אעוף מהם.
עזבתי אותם עצוב והלכתי מאחוריהם, ושמעתי אותן מדברות זוהר ואמה אמרו :"מה יש לך תאום נודניק שדוחף את האף שלו לכל מקום?" וליבי אמרה "אני לא יודעת למה הוא מתנהג ככה, בדרך כלל הוא מתנהג אחרת" ואז הם חזרו לשיחה על בגדים וציפורניים.
כשהגענו הביתה, ליבי רצה לחדר ובכתה, אז אני ישבתי בספה וצפיתי בטלוויזיה אמא הגיעה בדיוק מהעבודה והיא שאלה איפה ליבי? אמרתי לה שאני חושב שלמעלה אמא מיהרה לעלות ראתה את ליבי יושבת מכורבלת בשמיכה.
ליבי הייתה אדומה ויכלו לראות שהיא בכתה. היא סיפרה לה על הריב שלי ושלה ואז אמא צעקה "אור בוא שנייה!" אמרתי טוב , אמא השלימה ביני לבין ליבי וביקשנו סליחה.
הבטחנו לעצמנו שלא משנה מה יקרה, לא ניתן לאף אחד ולשום דבר לסכסך בינינו, כי בכל זאת אנחנו חולקים אותה כליה 😉.
הסוף!
