חיים בצל המוות או האושר? / אילת השחר שושן

פרולוג: צרפת. מוסאק. 1950. האיש שישב על הכיסא שליד המכתבייה היה שדוף ורזה. מעיניו ניבט עצב עמוק, תהום של צער וכאב. הנערה שנגנה בצ'לו שלה בחצר הבית הגדול הביטה לעבר החלון שלו בפעם הרביעית וניסתה להבין מה מעניין אותו כ"כ בצ'לו שלה. היא לא העלתה על דעתה לרגע, שבעוד זמן לא רב, זה יעניין מאוד גם אותה…

גרמניה. מחנה העבודה דכאו. שנת 1941. בצריף העלוב והמט לנפול ישבו יהודים רבים במדים מפוספסים. כולם היו קרחים, ופדחתם מכוסה בפצעים ובשטפי דם. על זרועו של כל אחד מהם היה מקועקע מספר הזהות שלו. מספר שהיה בד"כ בן 7 ספרות. האנשים שישבו שם כבר לא היו אנשים. הם התקרבו יותר לתואר שלדים. הם איבדו כל צלם אנוש. בין שלדי האדם האלו, ישב גם צעיר בן 23, שנקטף בצעירותו מספסל הישיבה שלו בלובלין שבפולין, ממשפחתו האהובה, מאשתו ובתו הפעוטה, והובל יחד עם עוד אסירים לברלין שבגרמניה, שם פוזרו למחנות שונים, והוא התגלגל לדכאו. איש אינו ידע להסביר למה העבירו אותם מפולין לגרמניה, אבל זאת הייתה עובדה שהנאצים ימ"ש קבעו, ואיש לא העז לפצות פה. כעת ישב אותו צעיר, ששמו אלישמע פרנקל, בין שאר חבריו לצריף, וספר את השעות עד למותו ההולך ומתקרב. איתרע מזלו, ולמחנה שבו הוא היה אסור, הגיע הד"ר הידוע לשמצה; ד"ר יוזף לנגה ימ"ש. ד"ר מרושע זה היה עורך ניסויים אכזריים ומזעזעים על אסירי המחנות. ניסויים אלה גרמו למוות של רבים מקורבנות המחנות. היו עוד רבים שדמו לד"ר לנגה, אבל הוא היה אכזר במיוחד. באותו יום מר ונמהר הגיע אותו הד"ר למסדר הבוקר, ובעזרת הוראה מגבוה הוא בחר מספר אסירים לניסוי המוות הנוסף שיועד להתקיים למחרת בבוקר. בין השמות שהוא קרא, נשמע גם שמו של אלישמע. גוו נרעד, הוא ידע שמהניסויים של ד"ר לנגה המרושע יש מעטים שיוצאים חיים, וגם מי שיוצא חי, הד"ר ממהר לעשות עליו ניסוי נוסף כדי לבדוק את מידת עמידותו לחומרים אחרים. הוא ידע שדינו נחרץ למוות, וכך הגיע למצב שבו הוא יושב על רצפתו הקפואה של הצריף במדים קרועים ובלויים, כולו מוכה וחבול, וסופר את השעות עד לשעת המוות.

צרפת. מואסק. שנת 1950. בית ההבראה לה טיאקו. בחצר ישבה נערה צעירה בשמלת שיפון בצבע שמנת, שתי צמות בלונדיניות בשערה, קשורות בסרטים לבנים, ופוני חמוד שגולש על העיניים. הנערה ישבה על סלע גדול ליד אגם קטן ובו ברבורים, ונגנה בצ'לו יפהפה ועצום ממדים. לפתע שמעה קול הקורא לה; "סוניה! היכן את? היכנסי לחדר האוכל בבקשה!!" היא נאנחה בשמעה את קול אימה הקורא לה, ארזה את הצ'לו והקשת, ונכנסה אל תוך בית ההבראה. בדרכה פגשה את סניור לישה. היא ברכה אותו לשלום, והוא החזיר לה כרגיל מבט חלול, מרוקן מכל הבעה, והמשיך לדרכו. פניה התכרכמו, והיא נכנסה לחדר האוכל. אימה כבר חכתה לה על יד השולחן הפינתי הקבוע ועליו האוכל האהוב עליה; סושי במילוי ירקות מוקפצים, ולחמנייה מקמח כפרי. היא נטלה את ידיה במהירות, וישבה לאכול. "אימא," שאלה לפתע, "למה סניור לישה שדוף ורזה כ"כ? למה הוא עצוב מאוד? ולמה אין לו משפחה? לי אמנם אין אחים ואבא, אבל אימא יש לי!, ולו אין אף אחד! מה קרה לבני משפחתו?" מיסיס מדלן נאנחה בהשלמה ופתחה בדברים תוך שהיא חושבת על פטפוטיה הבלתי נגמרים של בתה בת ה-12. "אינני יודעת מה עבר על סניור לישה, אך ככל הנראה הוא פליט ממחנות ההשמדה. בד"כ לפליטים האלו אין בני משפחה כי רובם נרצחו. אם השערתי נכונה, הוא נראה כך בגלל המחנות, שם האסירים ספגו עינויים קשים, ואף עברו ניסויים שבד"כ עורכים על חיות, והם גורמים למראה המזעזע של האסירים." סוניה הביטה באימה במבט שיש בו פחד, עצב, כאב, רחמים וכעס. מייד כשמיסיס מדלן סיימה לדבר פתחה סוניה את הפה הבלתי נלאה שלה: "מה, אימא, את חושבת שהוא עבר את המלחמה במחנות? אם כך הרי הוא ממש אומלל! כעת אני מבינה הכל! או, איזה מסכן הסניור!! כמה הייתי רוצה לשמח אותו בדרך כלשהי!!" מיסיס מדלן הביטה בה בחיבה, ואז אמרה: "את יכולה, אם תרצי, לשבת לנגן תחת חלון החדר שלו, שמעתי שנגינה עושה טוב לפליטים…" סוניה הביטה באימה לרגע, ואז פרצה בקריאות נרגשות: "הו, אימא, את כ"כ נהדרת!!! זה רעיון מצוין!! אתחיל מייד לאחר הארוחה!"

מחנה העבודה דכאו. היום האיר, והשמיים היו עטויים בעננים אפורים. אלישמע פרנקל התארגן בחיל ורעדה, התפלל, ויצא למסדר הבוקר כששפתיו ממלמלות תפילה. המסדר החל, ובסיומו התפזרו האסירים לקראת תחילת יום העבודה.  אלישמע התקדם יחד עם עוד כמה אסירים אל מרפאתו של ד"ר לנגה, כששפתיו ממלמלות את סדר הווידוי. הוא ידע שגורלו נחרץ. הקבוצה נכנסה למרפאה, שם המתין הדוקטור בחיוך מרושע. כשראה את פניהם הנפולות פרץ בצחוק אכזרי, וציווה עליהם להיכנס לחדר פנימי יותר, תוך שהוא עוטה על פניו מסיכה נגד רעלים. הם נכנסו, וראשיהם החלו להסתחרר. ד"ר לנגה צווח עליהם באכזריות: "שנל!!! לשבת כולם!!!"

הם התיישבו על דרגשי העץ הצרים. הדוקטור עבר בניהם והצמיד את הראשים לקיר. לאחר שסיים, החל להסביר. "היום אתם עומדים להיות שותפים בניסוי היסטורי!" אמר בחיוך שטני. "מרחתי על הקיר הזה חומר שלפי ההשערה שלי, גורם למי שנושם אותו למות תוך עשרים דקות. אתם הנבדקים האנושיים הראשונים בהיסטוריה שבודקים את החומר הזה". אמר וחייך חיוך אכזרי שחשף טור מסודר של שיניים מבריקות. בשל הריכוז הגבוה של החומר, וקרבת היתר של האסירים אליו, היו כאלה שכבר לא היו בין החיים. לאחר20 דק' החל הדוקטור לבדוק את האסירים, וגילה להפתעתו ששניים מהם נותרו בחיים. היו אלה 2 בחורים צעירים: אפרים קליין מהעיר לוקוב, ואלישמע פרנקל. אפרים היה מאורס, ולמד יחד עם אלישמע בישיבה בלובלין. הם היו היחידים ששרדו את הניסוי האכזר. ד"ר יוזף לנגה הביט עליהם בחיוך שטני ושבע רצון, ואז הודיע: "מכיוון שאתם שרדתם את הניסוי הזה, אני רוצה לבדוק את עמידות גופכם לניסויים אחרים. לשם כך התייצבו אצלי במרפאה מחר ב6:00 בבוקר, ואבוי למי שיאחר!!! ועכשיו, כלבים מטונפים, צאו לי מהמרפאה, וקחו עמכם את גופות חבריכם למשרפות!!" הוא סיים לצרוח, ופרץ בצחוק פרוע ואכזר כשעיניו מביעות טירוף, ומפיו יוצא קצף. אלישמע ואפרים יצאו מן המרפאה כל עוד נפשם בם, גוררים את גופות חבריהם בחוסר אונים. כשסיימו, נכנסו לצריפם וצנחו על דרגשיהם באפיסת כוחות. עד מהרה הם שקעו בשינה טרופה שלוותה בהזיות כתוצאה מהחומר הכימי אותו הם שאפו. למחרת הם התייצבו במרפאה ב6:00 בדיוק, רועדים למראה ד"ר לנגה שהכריז: "היום זהו יום גדול עבורנו, קבלנו 2 צעירים עבור ניסויים חדשים שלא נוסו על בני אנוש מעולם!!" הוא פרץ בצחוק פרוע והוביל אותם לתוך המרפאה כשחבריהם היוצאים לעבודות הכפייה מביטים בהם בזעזוע. בסופו של יום הם חזרו לצריפיהם שבורים בגוף ובנפש, עם הוראה להתייצב מחר באותה שעה במרפאה. כך נמשכה המלחמה, ושגרת חייהם הייתה עמוסה בניסויים מבוקר ועד ערב, שפירקו את גופם ונפשם לרסיסים. ביום האחרון של המלחמה אפרים נכנס למרפאתו של ד"ר לנגה, ולא יצא משם. לאף אחד מהאסירים לא היה כוח או אפשרות נפשית להתאבל עליו, מוות היה דבר שבשגרה, ובמובן מסויים אפילו טוב- הוא גאל אותם מהייסורים הנוראים. ב29 באפריל 1945 שוחרר המחנה. חיילי בעלות הברית שנכנסו למחנה הזדעזעו מהמראה שנגלה לעיניהם; שלדי אדם הבנויים מעור דקיק בצבע אפרפר צהוב, הנתלה על עצמות שבורות ומתפוררות. ראשיהם קרחים, וכל גופם פצוע בצורה נוראית. החיילים שהזדעזעו מהמצב שלהם וריחמו עליהם, הרעיפו עליהם שפע של אוכל וממתקים, מבלי לדעת שבכך הם חרצו את דינם של המסכנים למוות. קיבתם של היהודים המסכנים שלא אכלו זמן רב הצטמקה מאוד, ולא היה באפשרותה להכיל כמעט כלום, ואלו שניסו לאכול, מתו מיד. אלישמע, שבשביל הניסויים של ד"ר לנגה היה צריך להיות במצב סביר, אכל במשך המלחמה 'יחסית' בסדר. כך שהוא לא ניזוק מהאכילה. לאחר השחרור, הוא הבין שליהודים חרדים אין מקום בעולם המתקדם, והחליט לעזוב בהדרגה את אורך החיים השמרני שלו. תרמה לכך העובדה שלא מצא את אשתו ובתו. הוא שינה את שמו מאלישמע לוורזו לישה, והחל להוריד מצוות דרבנן מסדר היום. הוא שקע בדיכאון בעקבות המראות הקשים שעבר במלחמה. כשראה אותו פליט יהודי במחנה העקורים ברגן בלזן, הציע לו לנסות להגיע לצרפת, כיוון ששם שוכנים בתי הבראה ונופש מטופחים שאולי יוכלו להשיב לו את שלוותו ובריאות נפשו וגופו. סניור וורזו לישה נענה להצעה, והחל במסע ההגעה לצרפת. הוא היטלטל ימים רבים ברכבות, עגלות, ובעיקר ברגל. מדי פעם עצר למנוחה בשדות, או בבתי הכפריים שריחמו עליו. אך לא כולם היו טובי לב, היו הרבה כפריים שסילקו אותו כשהופיע באזורם, והוא נאלץ להמשיך ברגליים כושלות. לאחר כמה חודשי מסע, בשנת 1946 הוא הגיע לצרפת. משם הוא החל להיטלטל בדרכים עד שהגיע למוסאק. שם היה בית ההבראה לה טיאקו. שם הוא קיבל חדר נוח משלו, 3(!) ארוחות ביום, ובעיקר הרבה חום וחברה. אבל סניור לישה סירב להשלים עם המציאות הבלתי נתפסת שכל משפחתו נרצחה במחנות, והתקשה להירפא ממחלת הנפש שלו. הוא שקע בדיכאון עמוק ואפילו לא דיבר. אבל אז התחולל משהו ששינה את הכל. בשנת 1947 הגיעו לבית ההבראה מיסיס מדלן פרנקל וביתה סוניה. אלה היו שמותיהם הגויים, כמו שהיו לכל אחד בתקופה ההיא. שמותיהם היהודיים היו פאני(מדלן), ורחל(סוניה). סוניה חלתה בשחפת לקראת סוף המלחמה, והן הגיעו במטרה לעזור לסוניה לסיים את התהליך הרפואי במקום סטרילי ורגוע יותר. סוניה למדה לנגן בצ'לו קרוב לסיום המלחמה, והביאה איתה את הצ'לו לבית ההבראה. היא אהבה מאוד לנגן, והייתה עושה זאת בחצר. את הכישרון לנגינה ירשה מאימה, שהייתה מנגנת בנבל מגיל צעיר. היא ידעה שאימה הייתה נשואה, אבל לא ידעה האם התגרשה, התאלמנה, או שמא היא עדיין נשואה. כמו כן לא ידעה מה עלה בגורל בעלה, אבל השתדלה לא לשאול שאלות שיכאיבו לאימה.  לאחר 3.5 שנים בבית הבראה, שעברו בשינויים מינוריים במצבה של סוניה, קלטה סוניה בפעם הראשונה שהיא מנגנת מתחת לחלון של סניור לישה, ושנגינתה מדליקה בו משהו כבוי. בראותה זאת, היא קיבלה על עצמה לנגן שם בכל יום. היא לא ידעה שנגינתה פחות משמחת אותו, אלא מכאיבה לו יותר. הנגינה הזכירה לו מאוד את נגינתה של אשתו, שהפליאה לנגן בנבל. הוא הביט מבעד לחלונו בנערה המנגנת, ועיניו הצטעפו. מאוחר יותר, כשהיא עברה לידו בדרך לחדר האוכל וברכה אותו לשלום, הוא הביט בה ונדהם. היא נראתה בדיוק כמו רחלי שלו, הי"ד. הוא החליט לברר זאת עם הילדה. בצהריים, כשהיא ירדה לנגן, הוא ירד מחדרו במהירות וניגש אליה. "שלום". אמר בקול יבש, אך עם ניצוץ של חיות. "שלום…?" היא ענתה בקול מתפלא. הוא התיישב על הסלע לידה, ופתח בקול מבוייש: "איך קוראים לך?"

-"סוניה." היא ענתה בקול עליז ומתפלא מעט.

-"מהו השם היהודי שלך?"

-"רחל". בום.

-"ומהו שמה היהודי של אמך?" שאל כשראשו מסתחרר.

-"פאני". בום. בום. בום.

הוא הרגיש שראשו עומד ליפול מעל כתפיו. האדמה נשמטה תחתיו והוא צנח על הדשא מתעלף. "הצילו!!!" זעקה סוניה. "הוא התעלף!!!" היא החלה לצרוח, ולמקום חשו מיסיס מדלן, מתנדב עזרה ראשונה, ומנהל המקום, ד"ר יצחק רוי. הם עירו עליו מים קרים, וסייעו לו להתיישב. כשפקח את עיניו וראה את מיסיס מדלן קרא בקול צרוד: "פאני אהובה שלי! רחלי שלי!" הן הביטו בו בפליאה. מיסיס מדלן התקרבה אליו, ואז פרצה מגרונה הניחר זעקה: "אלישמע!!! אתה חי!!!" והיא פרצה בבכי. רק סוניה לא הבינה כל העת את המתרחש. היא הביטה בנוכחים בעיניים משתאות, כשלפתע הרגישה זוג ידיים רועדות הנכרכות סביב צווארה. היא ראתה את הסניור מתרפק על צווארה ומתמוגג בדמעות. "סוניה אהובה שלי, התגעגעתי אלייך…" אמר וחיבק אותה. מאוחר יותר, לאחר שהסבירו לסוניה  מה התרחש, ישבו שלושתם יחד בחדרו של אלישמע, והוא גולל בפניהם את קורותיו במלחמה. הן הזדעזעו לשמע אכזריותו של ד"ר לנגה, ונעצבו לשמע הבשורה שעזב את הדת. הוא הביט בהן ואמר: "אך דעו לכן, שלמרות כל הניסיונות, יהודי מאמין נשארתי בכל ליבי." עיניו הצטעפו, וסוניה ניגשה והניחה עליו ראש. "אבא…" היא לחשה. הוא הביט במדלן-פאני ואז אמר: "דעו לכן שמאז שרחל החלה לנגן מתחת לחלון חדרי נפתח בי משהו, וחזרתי בהדרגה ללימוד התורה ולקיום המצוות." פאני חייכה חיוך נרגש. ושם, בחדר הקטן, נבטה ההחלטה. עולים לארץ. בתחילה זה היה מופרך, חלום רחוק ובלתי אפשרי למימוש, אבל לאחר שנה וחצי של טלטלות רבות, ב1952 הם ירדו מהספינה לחופה היפהפה של חיפה. הם רכנו אל האדמה ונשקו לה בהתרגשות כשדמעות בעיניהם. משם הם פנו למושב עטרות, אותו הקימו פליטים חרדים. הם נטמעו בקהילה הקטנה. רחל מצאה לה חברות רבות וטובות, וכך גם אלישמע ופאני. אלישמע למד בישיבה שבמושב, וחזר לאורך חיים שמרני כמו פעם. פאני עבדה כעקרת בית ומטפלת בפעוטון, ורחל למדה עם חברותיה בבית הספר החרדי שהוקם במושב. יום אחד גילה אלישמע שלחברתה הטובה ביותר של פאני קוראים מנוחה רחל קליין, וביתה, צפורה קליין, הייתה החברה הטובה ביותר של רחל. כשהגיעה צפורה לבקר בביתם, הוא נדהם. היא הייתה העתק מדויק של שותפו לניסויים האכזריים של הד"ר במחנה. אפרים קליין. הוא שאל אותה: "מה שמו של אביך?" "שמו של אבי הוא אפרים קליין." היא ענתה. הוא נבעת. לפתע נשמעו נקישות על הדלת, פאני פתחה אותה, ואל החדר נכנס אפרים. הוא הביט בסובבים מתנשף, ואז זעק: "אלישמע!!!" "אפריים!!!" אלישמע געה בבכי. הייתה זאת מעין סגירת מעגל, והחיים שבו לשגרה. חיים בצל האושר.