התעוררתי בבהלה.
אבל לא, זה היה סתם חלום.
זה לא במציאות.
אין שום סיכוי.
-יום שני-
היי, קוראים לי שיר ואני בת 13
חבירה שלי אמרה לי שכדאי לי לכתוב יומן אישי כי לפעמים זה עוזר לעשות סדר בראש.
לא שיש לי בלאגן בראש..
אבל אמרתי לה שזה הרעיון הכי חננה בעולם.
כאילו, למה שאני, מלכת הכיתה, תכתוב יומן?! אני לא סופרת!
פשוט אל תגלו ולא יקרה כלום.
אז אני בכיתה ח', יש לי שני אחים קטנים תאומים (אורן ומור) והרבה חבירות. בדגש על הרבה.
אני לא כל כך בקטע של לימודים כי כמה שאני משקיעה זה לא עוזר לי.
ואני מאד, מאד, מאד, אוהבת להציג ולשחק. זה החלום שלי.
מה שרציתי להגיד בהתחלה, זה שהבוקר חלמתי שאני לא התקבלתי לסדרה שכל כך רציתי להציג בה.
אתמול צילמתי אודישן והוא יצא לי ממש טוב, ושלחתי אותו לסוכנות. אבל אני בטוחה שאני אתקבל, אין סיכוי שלא.
טוב אני חייבת להתארגן לבית ספר. ביי.
-יום שלישי-
היום אחת הילדות המעצבנות בכיתה, עדן, שחשה את עצמה חכמה וטובה מכולן (היא לא), החליטה להראות לכולם את הציון שקיבלה בשיעור תורה. שוויצרית.
ברור שהבעתי את דעתי עליה מול כולן, תוך כדי שאני מסתירה את ה- 57 המתנוסס על דף המבחן שלי.
הפרצוף שלה אחר כך נתן לי סיפוק.
היא לא תעז יותר לעשות ככה.
-יום ראשון-
חזרתי הביתה, עם התיק על הגב, וראיתי בתיבת דואר- מכתב עליו כתוב בשם השולח: סוכנות המשחק לנערות.
קיצר התלהבתי בטירוף, ועליתי מהר הביתה להראות לאמא שלי ולפתוח איתה ביחד.
אבל היא לא בבית ואני רוצה לפתוח ולהתרגש לידה.
אבל ממש בא לי לפתוח!!!!
אני בטוחה שהתקבלתי, זה תפור עלי התפקיד הראשי.
אז אני יושבת על הספה ומחכה ומחכה ומחכה תוך כדי כותבת ביומן.
הנה, אני שומעת את אמא עולה במדרגות!
—
שיר רצה אל אימה שנכנסה בדלת, מתרגשת ונלהבת.
"היי מותק, מה נשמע? וואו, ממתי את ככה מתרגשת לראות אותי?" צחקה אמא.
"זה מהסוכנות", נופפה שיר במכתב, "הם בטח כתבו לי שהתקבלתי!"
"יופי מתוקה", שמחה אמא, "עוד מעט אני אשב איתך לראות מתי תחילת הצילומים. אני חייבת לצאת למכולת" נאנחה, הניחה את התיק במקום, לקחה ארנק ויצאה.
שיר כבר לא עמדה במתח, פתחה את המעטפה, הוציאה את המכתב המקופל, וקראה בהתרגשות ברפרוף את הכתוב.
ידיה רעדו.
והיא השתתקה.
לא צרחה בהתרגשות.
לא דילגה ממקום למקום.
אפילו לא בכתה.
היא ידעה היטב מה היא מרגישה.
אכזבה.
'איך לא התקבלתי? זה כל כך הרגיש לי שאני טובה ומקצועית.'
כל כך אוהבת היא לעלות על הבמה או על הסט, לתת לרגשות להביע את עצמן, לשכוח מהכל, ולהרגיש חופשיה ומאושרת.
היא זכרה טוב מאד את היום שבו החליטה שזה החלום שלה. מאז הצגת סוף שנה בכיתה ו'.
איך שהיא בנתה את התפקיד שלה, ומתפקיד קטן וחסר משמעות הוא הפך לתפקיד כמעט ראשי ומלא בעומק.
וכמה מחמאות היא קיבלה!
אז איך זה, איך זה שהיא לא התקבלה?
היא שמטה את המכתב על הרצפה, ונכנסה לחדרה בשקט.
חדר יפה יש לה.
ארון גדול ומלא בבגדים היפים ביותר, מיטה לבנה עם נגיעות ורודות, שידה יפה עם מראה ועליה מונחים הרבה קרמים לשיער ומוצרי טיפוח.
ותמונות התלויות על הקירות, שבהן מככב חיוכה, במיוחד התמונה עם העיניים הנוצצות שהצטלמה מיד לאחר ההצגה.
הרגע שבו הבינה שזה חלק ממנה.
היא פתחה את היומן וכתבה בו רק שלוש מילים:
אני לא אוותר.
המשפט הזה ליווה אותה כל השבוע, עד ליום חמישי.
-יום חמישי-
ישבתי ליד אחת מהבנות בחבורה שלי, נויה, וצחקקנו על משהו שקרה אתמול אחר הצהריים בזמן שהמורה קראה שמות. "מישהי יודעת למה עדן לא הגיע היום?" שאלה המורה.
שקט השתרר בכיתה.
"היא נסעה לאימונים לתפקיד שלה לקראת סדרה ביוטיוב," אמרה בשקט יעל, החבירה היחידה של עדן, שגם אותה אני כמובן לא סובלת.
"איזו סדרה?" נבהלתי, "הזו שפירסמו עליה בסוכנות הנערות?" "אני חושבת" ענתה לי יעל במבוכה, לא רגילה שאני פונה אליה בכלל.
אז הקרציה הקטנה גנבה לי את התפקיד.. אין בעיה.
אני אגרום לה להבין שהתפקיד הזה שלי. בכל דרך.
-יום ראשון- עדן נכנסה לכיתה בחיוך בבוקר. היא הראתה למורה פתק שבו כתוב שיש לה אישור להשתחרר היום להמשך האימונים. "איזה תפקיד את משחקת?" צחקתי עליה, "התינוקת?"
יופי, נמחק לה החיוך מהפנים.
היא כנראה נעלבה.
"לא, אני משחקת את התפקיד הראשי." לחשה.
התפקיד שלי.
את המשך היום עדיף שלא אפרט. אבל בואו נגיד שעדן דאגה לא להגיע לבית ספר במשך שבוע.
האם היו לי רגשות אשמה? לא כל כך.
לא רציתי לראות את זו שלקחה לי את החלום.
-יום שני-
עדן ניגשה אליי בהפסקה.
מה הילדה הזו רוצה ממני?
"אני יודעת למה את כועסת עליי."
לחשה.
"מה?" התעצבנתי. אסור שאף אחד יחשוב שאני לא התקבלתי לתפקיד שאליו עדן דווקא כן התקבלה.
"שתדעי ש.." הססה עדן, "שהסתכלתי במחברת של הבמאי שלי, וראיתי את השם שלך ברשימה של השחקניות שהם כמעט קיבלו לתפקיד."
מה היא רוצה להגיד בזה? שהיא יותר טובה ממני? כי היא לא. היא התקבלה סתם בפוקס.
הסברתי לה טוב טוב למה היא צריכה ללכת לאחראים ולהגיד להם שהיא לא יכולה לקחת את התפקיד, ואפילו נתתי לה תירוץ טוב שתוכל לומר להם.
עדן הסתכלה עליי בעיניים דומעות והלכה.
טוב, אולי עכשיו אני כבר קצת מרגישה שחציתי קו אדום.
מאד אדום.
כולן חושבות שאני רעה, אבל..
האכזבה משפיעה עלי יותר מידי.
יותר מכל אחד אחר.
אני לא רוצה לפגוע.
אבל איך קורה שתמיד בסוף אני דווקא כן פוגעת?
ואני בסך הכל רוצה להגשים את החלום שלי.
אבל איכשהו תמיד הכל מסתבך
—
ביום שלישי שיר עברה על ההודעות שלה בוואטסאפ ופתאום קיבלה הודעת אס אמ אס:
'לכבוד: שיר מזרחי
אנו שמחים להודיע לך שבעקבות שינויים בתפקידים החלטנו לקבל אותך במקום מישהי אחרת לתפקיד הראשי.
עלייך להתייצב מחר בירושלים בכתובת…'
שיר הפסיקה לקרוא.
פתאום היא הרגישה קצת..
קצת…
קצת רע עם עצמה.
אבל ההתרגשות בעקבות קבלת התפקיד שכל כך חשקה בו, השכיחה את הרגשות השליליים וגרמה לה לשמוח כל כך.
היא מגשימה את החלום שלה!!!
היא בעננים.
-יום רביעי-
"ביי שירוש! אני אבוא לאסוף אותך בערב!" קרא לי אבא מתוך הרכב, ואני נופפתי לו ולאחים שלי. צעדתי לכיוון האולם, והתחלנו באימונים.
איזו הרגשה טובה.
ועוד אפילו לא התחלנו את הצילומים, אבל כבר אתמול ברגע שבו קיבלתי את הטקסט שלי, אותו כמובן אני זוכרת בעל פה, הרגשתי כאילו היה חסר לי משהו בלב, ועכשיו הוא הושלם.
אני לא צריכה לתאר את היום שהיה לי, קודם כל כי הוא ארוך, וגם כי אי אפשר לתאר אותו במילים.
ושבוע הבא- מתחילים צילומים!!!!!!
-יום חמישי-
עדן לא מרגישה טוב.
ככה לפחות המורה אמרה.
אוף, אני לא יודעת מה לעשות.
לוותר על התפקיד? היא בכל מקרה לא חבירה שלי!
אני כל כך רוצה לקבל את ההחלטה הנכונה!
התקשרתי לסבתא שלי בסוף היום.
"סבתא," התחלתי לדבר אפילו בלי לומר שלום, "מה היית עושה אם את צריכה לוותר על משהו שהוא כל כך חשוב לך וטוב לך בשביל מישהו שאת אפילו לא כל כך אוהבת?"
"שלום גם לך, נכדה מתוקה שלי", יכולתי לשמוע את סבתא מחייכת, "לגבי השאלה שלך, אני חושבת שהתשובה מאד ברורה. את ילדה טובה, שיר שלי. אני בטוחה שאת תעשי את המעשה הנכון."
"אבל מה המעשה הנכון???" שאלתי בדאגה, אך ראיתי שהשיחה נותקה.
נאנחתי, הכנסתי את הטלפון לכיס, וניסיתי להזכר איפה עדן גרה. "שיר!" שמעתי את חברותיי קוראות לי, אך לא התייחסתי.
יש לי משימה חשובה.
רצתי לשכונה שבה עדן גרה, וזיהיתי די מהר את הבית שלה.
ניגשתי לדלת ודפקתי עליה בעדינות.
אמא שלה, שפתחה את הדלת, הופתעה לראות אותי, אך הודיעה לי שעדן נמצאת בחדרה שבסוף המסדרון.
אף פעם לא הייתי בבית שלה.
צעדתי לחדרה ופתחתי חרישית את הדלת.
עדן הייתה שם, מתייפחת אל תוך הכרית.
היא לא שמה לב שנכנסתי.
עיניי נמשכו לתמונה אחת בודדה שהייתה תלויה מעל שולחן הכתיבה שלה.
עדן בעיניים נוצצות לאחר הצגת סיום שנה.
מוכרת לי, התמונה.
במיוחד העיניים הנוצצות, המלאות בתשוקה וחלום.
אף אחד לא צריך להסביר לי מה הדבר הנכון לעשות.
והחלום שלי? יחכה בסבלנות.
